אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 3

"אתה בא איתי!" הסתכלתי עליו במבט מתחנן, "אני רוצה לראות אותה, אבל רק כשאתה שם."

המשיך להסתכל על התמונה, אני הבנתי למה. חוץ מהעובדה שהיא פשוט מהממת ויפהפייה. הוא התגעגע אלייה כלכך.

"לא צפיתי ברוז מאז שאני כאן." הודה.

"אז תעשה את זה עכשיו… רג- למה לא צפית בה, בדרך כלל בגע ששומעים שאפשר לצפות בעולם למטה לא מסירים את המבט ממנו."

חצי חיוך נבוך הופיע על פניו. "אני מפחד."

"מפחד? לראות את האהובה שלך?"

הוא הסיט את מבטו מהתמונה והביט בעיני. "אני לא מפחד לראות אותה… אני מפחד לראות את החיים שלה, ברוב טיפשותי. למרות שאני יודע שהיא חזקה מאוד ובטוח שהיא המשיכה הלאה. אני מפחד שזה לא קרה, אני מפחד ממה שקרה לה. אבל יותר מכל אני מפחד שהדבר ההוא, מה שסיפרתי לך עליו. השתלט עלייה."

"כמו שאמרת, היא חזקה." מיהרתי לנחם אותו. "זה לא יקרה לה."

הוא נשם עמוק, קם קרא לי לבוא ויצאנו מהבית אל עבר ההיכל.

בכל עיר יש שער אחד שמוביל אותך להיכל, השער בסוסר סגול כהה מאוד. כצבע הקוסמים. השער של הערפדים הוא ארגמן, שוב כצבע הערפדים.

(בצבע הערפדים אני לא מתכוונת שהעור של הערפד בצבע ארגמן, אני מתכוונת שבקסם זיהוי יצור. – כמו שליאו עשה עליי כשגילה שאני נימפה. – הצבע שמאיית את המילה ערפד הוא ארגמן.)

עברנו בשער ונכנסנו להיכל, הקירות הזהובים שיקפו אותנו, הלכנו לדלת העולם שלמטה. בניגוד לדלתות רגילות כדי לפתוח את הדלת הזאת צריך להסתכל עליה לכמה שניות עד שהיא פונה אלייך.

דימיטרי הסתכל על הדלת…

לקח כמה שניות עד שהקול של הדלת שאני הכרתי מצוין נשמע.

"דימיטרי בליקוב…" הקול נשמע חשדן, פעם ראשונה שהוא נשמע ככה. "אף פעם לא ראיתי אותך פה, מה גרם לך לבוא?"

"היא." אמר דימיטרי וחשף אותי למבטו של הדלת, עיינים זהובות, – מזהב אמיתי, לא שכאן זה מצרך כל כך נדיר. אבל לאף אחד לא אכפת ממנו. –

"אהה." קולו של הדלת נשמע משושע ושמח. "ג'ייד יקרה, כמה אני מודה לך. דנתת את האומץ הזה למר בליקוב לבוא לפה לצפות שבאהובתו."

לשנייה תהיתי איך הדלת יודעת דבר כזה. אבל אז נזכרתי הדלת הזאת יודעת את כל הנסתר במחשובותינו ובליבינו זו הסיבה שהיא יודעת מי המפתח שלנו.

"כנסו." אמרה הדלת ונפתחה.

נכנסנו בחחש, הדלת הייתה גדולה אז כניפינו יכלו לעבור. שיצאנו מהלת כרגיל הכנפיים נעלמו והדלת נעלמה מאחורינו.

מה זה? חשבתי לעצמי שנכנסנו… פאק נכנסנו באמצע קרב. וקרב גדול. סטריגוי חיוורים ואדומי עיניים בכל מקום.

"איפה אנחנו?" שאלתי את דימיטרי מייצבת את נשימותי שנעתקו מהפחד.

דמיטרי לא הגיב, הוא בהה בילדה בלונדינית בת 15 בערך, היא רצה. פתאום קלטתי שלידה רצים עוד 3 ילדים, בני 18 ילד ג'ינג'י גבוה ושרירי. ילדה נמוכה עם רעמת שיער מולתל וברונטי. וילדה יפהפייה שחורת שיער, נמוכה קצת שערה היה ארוך ומשיי , ועינייה כהות.

"רוז." הבנתי.

היא הייתה יותר יפה מהתמונה, למרות שהיא הייתה חבולה.

דימיטרי עדיין לא יצא מהבהייה.

הילדים רצו והתחבאו מאחורי הריסות, אני ודימיטרי רצנו אליהם.