אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 17

מה קורה כאן? האם מרד'ית – אליינה ידעה על זה כל הזמן הזה? למה היא לא סיפרה לנו? זה מטורף! בזמן שרצה אליי ואל ג'ס.
התיישבנו על הדשא, אליינה הגיעה אלנו ובידה הייתה מכתב.
כשהיא הגיעה אלנו היא העבירה את ידה בשערה השתני בתסכול ורקעה ברגלה חזק על האדמה.
"אני לא יכולה עם זה יותר!" הכריזה בקול שבור. היא הושיטה לנו את המכתב אני לקחתי אותו בידיים רועדות. "זה כבר יותר מידי!"
לא טרחנו לשאול על מה היא מדברת, התשובה כבר ניתנה כשהיא קראה לנו לוקאס וג'ייד.
היא התיישבה לידי ונשפה בעצבנות.
הבטתי בה. "מרד'ית – סליחה אליינה. אנחנו בקושי יודעים על מה מדובר… ולמה לא סיפרת לנו עד עכשיו?"
היא הנידה בראשה. "אני לא יודעת. אני אבודה לגמריי. חשבתי שאתם מתים, המכתבים של ג'סיקה ורוס שוברים אותי אפילו יותר. זה קשה, זה ממש קשה."
"אנחנו בקושי יודעים מי אלה ג'סיקה ורוס." העיר ג'ס.
"שמעתי את השמות האלה בפעם הראשונה על ידי סטריגוי מטורפת." הוספתי.
"תקראי." היא הורתה לי. "אולי זה יסביר לך חלק מהדברים."
פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא בקול. זה היה מכתב בכתב מוקפד, אבל לא כל כך יפה.
"'היי אליינה,
אני ממש מתגעגעת, עבר רק שבוע מאז שהלכת – שבועיים מאז המוות של לוקאס וג'ייד – ואני כבר לא מפסיקה לחשוב עלייך.
המוות של ג'ייד מפיל אותי לקרשים, אף אחד מאיתנו לא יודע בדיוק מה הרג אותה. אבל זה היה מפחיד כל כך. פשוט קפאתי שם. כל הזמן ממשיכה לחשוב שאם הייתי פועלת יותר מהר הייתי יכולה להציל אותה. וכשלוקאס עלה איתה מהמים זה היה נורא, וגם לוקאס זה היה מהיר, אם היינו מצליחים לעצור אותו. אם אני ורוס היינו זזים מספיק מהר ועוצרים אותו, אוליי הוא לא היה מספיק להתאבד. הוא כל כך אהב אותה." השתתקתי לרגע, אני וג'ס החלפנו מבטים. "'וגם המוות של ג'יימס, הוא מת בצורה כל כך דומה לג'ייד. נראה לך שזו הייתה אותה סירנה שהרגה אותם?
באהבה ענקית, ג'סיקה'"
הבטתי באליינה מבקשת תשובות, מה קרה כאן עכשיו? על מה הג'סיקה הזאת דיברה? סירנות? התאבדות? ומי זה לעזאזל ג'יימס? בחייאת רבאק!!!
"ויש עוד משהו," הוסיפה אליינה בעיניים מפוחדות והושיטה לי מכתב שני.
פתחתי אותו והתחלתי לקרוא, זה היה כתב מסורבל ולא ברור,
"היי ערפדית,
מה קורה? כולנו פה מתגעגעים, ואת לא מבינה מה השגנו!
מותר לנו לבוא לבקר אותך שבוע הבא ב… איפה שלא תהיי. אז תתכונני הנה אנחנו באים. וקודי אמר לי למסור לך שאם את מכירה מישהי ש… סתם סתם – הוא חולה על דניאלה.
אז מתגעגעים,ואל תשכחי אותנו.
רוס'"
"הם באים?" התפרצתי והפניתי את מבטי בחדות לאליינה נשימתי הוכבדה. ג'ס כרך את ידו סביב כתפיי והצמיד אותי אליו. השענתי את ראשי על כתפו, "אם הם יראו אותי ואת ג'ס…"
"כתבתי להם שיש כאן שני אנשים שדומים לכם – לג'ייד ולוקאס , אני מתכוונת – ממש. ושהם חייבים להכיר. מקווה שזה יעבוד, ג'סיקה היא לא טיפוס שמשתכנע בקלות."
"כמה בדיוק?" שאל ג'ס כאילו אנחנו מתכונים לפלישה, מה שהיה מוזר. כי הרגע חזרנו מאחת כזאת. זה שיעשע אותי מעט.
"בואו נראה…" אליינה התחילה למנות באצבעותיה תוך כדי דיבור, "אממ. אלבוס זה אחד, ג'סיקה רוס, כמובן רוז, אממ יכול להיות גם קודי ואריאנה. וטדי בטוח יגיע, לילי לונה. אני לא בטוחה ויכול להיות גם ליאו… אז שמונה אנשים."
"אין לחץ," סיננתי.
"מתי זה שבוע הבא?" שאל ג'ס.
אליינה הפנתה ממנה את מבטו במבוכה והביטה על הדשא. "אממ… מחר."
"מחר?" התפרצנו אני וג'ס פה אחד.
אליינה הרימה את מבטה, "זה לא שכאילו יש הרב מה להתכונן, רק צריך לאלתר ועבור את זה בשלום."
"קל לך להגיד," פלטתי.
את שאר היום עברנו בזמן שאנחנו קובעים מה להגיד בדיוק לכל המבקרים האלה. ואז אני וג'ס דרשנו מאליינה תשובות למי אלה לעזאזל ג'ייד ולוקאס. היא לא הפסיקה להגיד שהיא בטוחה שאלה אנחו, ושהיא הסבירה לנו על העבר שלה איתנו היא לא הכי חידשה לנו. חוץ מהחלק של איך בדיוק נפגשנו ואיך ג'ייד ולוקאס -אני וג'ס – בכלל התחלנו להיות ביחד, איך מתנו. מי זה ג'יימס ואיך אנחנו קשורים אליו. ליאו…
אוקיי הנה כמה פרטים. ליאו הוא אח של לוקאס, ג'יימס הוא האקס המיתולוגי שלי, ג'סיקה היא החברה הכי טובה שלי ורוס זה החבר שלה. אני הצלתי את החיים של לוקאס בגיל 12, אלבוס ולילי לונה הם האחים שלו. אבא של ג'יימס הוא האפטרופוס של טדי.
כשהשמש שקעה (כן, עם כמה שזה מוזר. אקדמיה של ערפדים עברה לפעילות בשעות יום, למרות שזה מובן עם כל הקטע של הסטריגוי וזה…) הלכנו כל אחד לקחדרו מותשים, אליינה הבטיחה שברגע שתהיה לה הזמנות היא תסביר לנו את הפרטים החשובים.
בבוקר התעוררתי לקול של מלא ילדים צוחקים מחוץ למעונות. רוז הרימה את ראשה מהכרית. "קטיה את יכולה לצעוק להם שישתקו? אני מתה לישון קצת"
אני עוד לא הרמתי את ראשי מהכרית, הופתעתי קצת מהשימוש של רוז בשם קטיה ותהיתי למי היא מתכוונת, עד שנזכרתי. היא מתכוונת אליי, אתמול אליינה כל הזמן קראה לי בשם ג'ייד עד שזה נכנס לי לראש.
עשיתי כדבריה והוצאתי את ראשי מהחלון, הערפל הסמיך של הבוקר והעייפות לא הרשו לי לראות מי הילדים האלה.
"היי יו!" קראתי. "אנשים מנסים לישון! השעה אולי…" בדקתי בשעון שעל ידי, "ארבע בבוקר!"
"היי קטיה!" שמעתי את קולה של אליינה, שמעתי שהיא אמרה שהיא הולכת להחליף את השם באופן חוקי בחזרה לאליינה, ואז היא פנתה לילדים שהיו לידה. ולפתע הבנתי, אלה היו כל הרשימה הזאת של האנשים שהיא סיפרה לנו עליהם. "זאת הנערה שסיפרתי לכם עליה, זאת שנראית בול כמו ג'ייד."
"אני עדדין לא חושב שאפשר להראות מושלם כל כך כמו ג'ייד." אמר קול של ילד אחר.
"מי זאת ג'ייד?" שאלה רוז.
משכתי בכתפיי, "מאפיה אי יודעת…. אבל אם היא דומה לי היא חייבת להיות מזה מהממת!"
רוז צחקה, "היא גם חייבת להיות צנועה מאוד." הקניטה אותי.
התייאשתי וחזרתי מתחת לשמיכות, אני ורוז ניסינו לישון אבל הילדים האלה הפכו את זה לבלתי אפשרי, אז בסוף קרה שאני ורוז פשוט התחלנו לפטפט בלי סוף.
"דיברת אתמול עם דימיטרי?" שאלתי באגביות מסתירה את ההתרגשות בפעמה בליבי, בבקשה שהם יהיו ביחד.
שפתיה עצרו חיוך ערמומי, "כן." היא ענתה, "דיברתי עם דימיטרי."
"ו.." לחצתי.
כשהיא לא ענתה גלגלתי את עיני, "את לא צריכה להסתיר, זה שקוף שאתם מאוהבים קשות אחד בשני," התיישבתי מזרחית השענתי את המרפקים שלי על הירכיים ואת סנטרי הנחתי בתוך כפות ידי, "אז אתם ביחד?"
החיוך ברח משפתיה של רוז, "כן, אנחנו ביחד. אבל אסור לך לספר לאף אחד!"
סגרתי את פי ועשיתי תנועת נעילה עם אצבעותיי על השפתיים, וזרקתי את המפתח – המטאפורי כמובן. – לאוויר.
ראש של ילדה נדחף בתוך החלון שמעל מיטתי, קפצתי הצידה לקצה המיטה בהפתעה, השמיכות נמשכו איתי, והתגלגלתי לרצפה. "אמהלה!" הצלחתי לצווח לפני שראשי פגע ברצפה. קמתי מלטפת את מקום הפגיעה בראשי. "איה," פלטתי.
רוז צחקה והילדה בחלון הוסיפה בתדהמה, "ואו. היא בול גייד."
רוז הזעיפה את פניה והביטה על הילדה מחפשת תשובות, "ג'ייד?"
עוד ילד נדחק לתוך החלון, "רק הילדה הכי כוסית שאיי פעם תפגשי." הוא סקר את רוז מבטו, ואז חייך. "טוב, מקום שני אחרייך."
עליתי בחזרה על המיטה עדיין בקצה, מנסה להתרחק נואשות מראשיהם של הילדים הבוחנים אותי. שני הילדים נדחקו דרך החלון לתוך החדר נוחתים על המטה ואז נופלים לרצפה, הם התיישבו עליה בישיבה מזרחית והביטו בי, עיניהם פעורות.
"קטיה תכירי, קודי וג'סיקה." אמרה אליינה ביובש החלון.
"נעים להכיר," אמרתי בחביבות מצחקקת, לג'סיקה היה שיער חום מתולתל, ממש מתולתל וממש נפוח, היא הייתה בגובה ממוצע יחסית. היא הייתה בגיל שלי. עורה היה שחום ושזוף ועיניה היו שחורות. נוצצות.
קודי היה בוגר ממני בערך בשנה שנתיים לפי המראה, הוא היה צנום, שערו היה בלודיני וחלק והיה לו פוני שנוטה טיפה לצד. עיניו היו חומות ובהירות.
"אחלה חדר," אמר מישהו שלישי, הוא בחן את החדר, זיהית בעיניו את צורת הסריקה של מגן כשהוא בודק איומים. כשראתה שהכול בסדר הוא חייך, -ואו, היה לו חיוך מושלם – וקפץ בקלילות דרך החלון. בשונה חבריו, הוא לא נפל על הרצפה אלה נשאר על המיטה. "אני ליאו," אמר בחביבות והושיט את ידו ללחיצה. לחצתי אותה בלא היסוס, הוא היה דומה מידי לג'ס כדי שאהסס.
הוא היה ממש אבל ממש דומה לג'ס, הוא היה שרירי בטירוף. עיניו היו כחולות ועמוקות. שערו הבלונדיני הגיע קצת אחרי הכתפיים, הוא הזכיר לי את האלף הזה משר הטבעות. הבלונדיני החתיך ששכחתי איך קוראים לו. הוא היה בערך בין גילו של דימיטרי ולא פחות חתיך, בעצם אני חוזרת בעצמי- שום דבר לא משתווה לחתיכיות של דימיטרי.
ליאו הסתכל גם עליי במבט בוחן, -לא מבט של אני רוצה אותה – מבטו דמה יותר מידי למבטו של מגן, ותהיתי אם הוא קיבל הכשרה דומה. מבט אחד בחגורתו הבהירה לי שכן.
הייתה לו שם יתד כסף.