אהבה וקסם… אחרי החיים – פרק 1

ישבתי בכיתה… בדרך כלל אני הרבה יותר משועממת בשיעור, אבל זה הנושא האהוב עליי. אנחנו לומדים על ערפדים.
אוי שכחתי לספר לכם בכלל איפה אני. אני בעיר סוסר,( מכשף.) שנמצאת בארץ היומן. כנראה בחיים לא שמעתם על הארץ הזאת… טוב מכיוון שהיא לא קיימת על הארץ, היא קיימת בשמיים. אם שחכתי לספר לכם, כנראה שכן, אני מתה. הארץ היומן היא אחת משתי ארצות גן עדן.
גן עדן מחולק לשתי ארצות היומן ומונסטר. במונסטר גרים כל מיני מפלצות וגובלינים שמתו. ובהיומן גרים היצורים האנושיים והחצי אנושיים, מין הסתם היומן יותר גדולה.
אני גרה באחת מהערים המרכזיות בהיומן,סוסר היא העיר של הכוספים והמכשפות שמתו, העיר הכי גדולה בהיומן היא פנגס (ניבים) . עיר הערפדים. משום מה ערפדים הם היצורים שמתים הכי הרבה ובכל זאת יש טונות מהם.
אם כבר הספקתם לשכוח אני ג'ייד ווסט, הגעתי לסוסר לפני שנתיים כשמתי. אבל זה לא משנה לי כי אני נמצאת עם אהבת חיי, אוי כמה שאני אוהבת אותו.
טוב, בחזרה לסיפור. ישבתי בכיתה מרותקת לכל מילה של המורה, עד שלוקאס העביר לי פתק מהצד השני של הכיתה (דרך אגב יש בית ספר לאנשים שמתו… הגיוני גם. חחח).
לוקאס : כבר קיבלת הצבה לסיור הגדול?
אני : איזה סיור?
לוקאס : מה לא יודעת אנחנו נוסעים לפנגס…
"מה????" מרוב תדהמה צרחתי באמצע השיעור, המורה שלחה לי מבט כועס, מיהרתי לתת לה את חיוך חביבת המורה הכובש שלי ואמרתי "סליחה… רק הרגע שמעתי שאנחנו יוצאים לסיור בפנגס ואני ממש מתרגשת." הוספתי עיני כלבלב והמורה פשוט נמסה.
היא סלחה לי על הצרחה והמשיכה ללמד.
חזרתי מיד לכתוב ללוקאס.
אני : מה זאת אומרת הצבה?
לוקאס : זה סיור… חייבת להיות בו גם עבודה מטומטמת, את צריכה למצוא ערפד שיספר לך את הסיפור שלו ואיך הוא הגיע לגן עדן.
אני :ושוב… מה זאת אומרת הצבה.
לוקאס : יש שלושה סוגים של ערפדים, דמפירים מורוי וסטריגוי. נכון?
אני : כן.
לוקאס : אז בוחרים לך אחד משלושת הסוגים… אני קיבלתי לראיין מורוי.
אני : אני לא קיבלתי שום הצבה, מוזר.
לוקאס : תשאלי אותה.
הרמתי את היד וחיכיתי שהמורה תיתן לי את רשות הדיבור.
אחרי חצי שנייה היא נתנה לי לדבר, אין המורה הזאת חולה עליי.
"לא קיבלתי שום הצבה לסיור." אמרתי לה.
"באמת?" התפלאה המורה.
הינהנתי.
"אז תבואי אליי אחרי השיעור אני אתן לך הצבה." אמרה לי.
חייכתי שוב את חיוך חביבת המורה שלי והינהנתי.
המורה חזרה ללמד,
בסוף השיעור ניגשתי למורה והיא הביאה לי פתק עם ההצבה שלי.
"תראי מה קיבלת." אמר לי טוני, ידיד שלי. אחרי השיעור… הוא ולוקאס חיכו לי.
"עוד אין לי מושג אני עכשיו בודקת." עניתי.
יצאנו לחצר הגדולה וישבנו על אחד הספסלים.
פתחתי לאט את הפתק…
"סטריגוי." אמרתי כשראיתי מה כתוב.
"גם אני קיבלתי סטריגוי!" התלהב טוני.
"מתי הסיור?" שאלתי.
"מחר." ענו לוקאס וטוני בבת אחת.
למחרת כל הכיתה כבר בשבע וחצי הייתה בכיתה מתרגשים… כולם רצו ללכת לפנגס, הקניון שם מדהים וענק לפי מה ששמעתי.
אבל הכי מדהים.. כולםרצו לראות את הערפדים, הסטריגוי הכי עניינו את כולם, הערפדים הרצחניים והחיווריםעם העיינים האדומות, אומרים שהם היצורים הכי חזקים בעולם. כמובן שאחרי המוות שלהם הם כבר לא כאלה.
אחריהם הכי מעניינים היו הדמפירים, חצי מורוי חצי בני אדם, רובם מתו צעירים. הם הקדישו את חייהם כדי להגן על המורוי מפני הסטריגוי האכזריים שרוצים את דמם יותר מכל… כולנו רצינו לדעת למה לעזאזל.
הכי פחות עניינו אותנו היו המורוי, כן אני חייבת להודות שהיו להם כמה תכונות מגניבות אבל חוץ מזה… הם לא ממש מעניינים.
בשעה 10:00 כבר היינו בפנגס. המורה הסבירה כמהכללי בטיחות שבנינו אף אחד לא שם עליהם.
אני טוני ועוד כמה ילדים מהכיתה הלכנו לשכונת הסטריגוי, לא כמו אצלנו בסוסר היו גם בניינים. בסוסר היו כמה בניינם פה ושם אבל פה היו מלא. כולם רצו לתוך הבניינים, אבל אותי. אותי יותר עניינו הבתים הפרטיים.טוני הלך לידי.
אחרי כמה זמן של הליכה תפסו שני בתים את הבית שלנו, בפנגס הראשי תיבות וגיל הערפד היו כתובים על הדלת. הגיל היה מסומן ב- A .
שני הבתים היו סמוכים אחד לשני, עמדנו כל אחד בפתח של הבית שהוא בחר לחוץ. טוני נקש על הדלת, הראשי תיבות שהיו כתובים שם היו N.D וגיל 18. הדלת נפתחה, בפתח עמדה נערה שחורת שיער, הוא הציג את עצמו והיא הזמינה אותו להיכנס בחיוך.
נשמתי עמוק ונקשתי על הדלת שעליה היה חרוט .D.B A – 24 אף אחד לא ענה, נקשתי שוב. שלא היה שום מענה, התחלתי להסתובב חזרה. נרתעתי בהפתעה ופחד כשממולי עמד גבר ממש ממש גבוה וממש ממש חתיך.
הוא קימר את גבותיו, כנראה בתהייה מה אני עושה בפתח ביתו.
אזרתי את כל הביטחון שיש לי חייכתי והתחלתי לדבר. "היי, קוראים לי ג'ייד. אני פה בסיור לימודי ויש לנו מטלה לכתוב סיפור חיים של ערפד שדיברנו איתו. אתה מוכן להיות הערפד הזה?"
הוא חייך אליי בחזרה, ואו יש לו חיוך פשוט מושלם. "אני דימיטרי. אין לי בעיה לספר לך את הסיפור שלי, אבל הוא לא כזה שמח." הוא עקף אותי שלף מפתח מכיסו ופתח את הדלת. "תרצי להיכנס?"
"בשמחה." עניתי, הנחתי שהוא לא מתכוון לפגוע בי, וחוץ מזה עכשיו שהוא מת אין לו שום יכולת ערפדית מיוחדת. בדיוק כמו שאני איבדתי את הקסם שלי.
נכנסתי, הוא נכנס אחריי וסגר את הדלת מאחוריו. זה היה בית יפה, היו בו שתי קומות ומדרגות ומסלסלות המפרידות ביניהם. ראיתי רק את הקומה התחתונה. היו בה הסלון והמטבח, מתים לא חייבים לאכול אבל בכל זאת נהנים מזה. המטבח היה מהמם היו שם כלי עץ וחרסינה. אבל התמונה שהייתה תלויה ממש בכניסה היא זו שריתקה אותי. זו הייתה תמונת פנים ענקית של נערה בערך בת שמונה עשרה, היה לה שיער חום ממש ממש כהה שאני מניחה שאפשר להתבלבל בינו לבין שחור, עיניים חומות יפהפיות, ותווי פנים מושלמים פשוט. היא מלאך או מה?
דימיטרי צחק. "זו רוז." אמר לי, הוא הסתכל על התמונה בגעגוע.
"הכרת אותה?" שאלתי.
"הכרתי אותה טוב מאוד." ענה ובעיניו ראיתי עצב עמוק. הוא הסיט את מבטו מהתמונה באיטיות והתיישב על הספה בסלון שהייתה שחורה ומזמינה.
התיישבתי לידו.
"מאיפה את רוצה שאני אתחיל?" שאל אותי, מבטו הסגיר שהוא עדיין חושב על רוז.
"ממנה." אמרתי והסטתי את עיני אל התמונה.