אהבה וכאב

מרינה הניפה את ידיה לצדדים וחייכה. היא הניחה לשיער בצבע ירוק-מנטה שלה להתפזר מהפקעת הרעה שהיא עשתה. היא פחדה ליפול אבל שמחה.
פתאום היא איבדה שיווי משקל וכמעט נפלה. אבל קורט תפס אותה ומשך אותה אליו, שתיפול בזרועותיו. לפתע היא לא יכלה לשלוט בבועת הצחוק שעלתה לגרונה ופרצה בצחוק אדיר.
קורט צחק איתה, אפילו שלאף אחד לא היה סיבה לצחוק על שהיא כמעט נפלה לנהר.
"לנסות ללכת על מעקה הגשר של הנהר זה דבר מאוד מטומטם." אמרה מרינה אחרי שגמרה לצחוק אבל חיוך עדיין היה על פניה.
"אני מסכים איתך על זה." אמר קורט בחזרה.
הם נחו קצת על הגשר כשמרינה עטופה בזרועותיו החמות של קורט.
"אני אוהב אותך." אמר קורט פתאום.
מרינה נרתעה. זאת הפעם הראשונה שהוא אמר לה את זה.
"אני אוהבת אותך." אמרה לבסוף.
אחרי כמה שעות בפארק הם חזרו לבית שלהם.
בזמן שמרינה ליטפה את דיימונד, כלבלב הפאג החדש שלהם, קורט נשען בכניסה ושאל, את רוצה תה?"
מרינה הרימה את מבטה וראתה שהשיער השחור שלו כולו רטוב. היא הסתובבה לחלון שמאחוריה וראתה שגשום בחוץ. "איפה היית?"
"אה, כן…" מילמל וסירק את שערו הרטוב באצבעותיו. "הלכתי למקום מיוחד." אמר וחייך.