אהבה וכאב – פרק שני

עבר שבוע מאז שמרינה ברחה מהפנימייה. היא שכרה לעצמה חדר במלון וניסתה לחסוך כסף לאוכל.
יום אחד הטלפון שלה צילצל. היא מיד זיהתה את המספר. זה היה ג'וני, אח שלה. היא חשבה לסנן אותו אבל רצתה לדעת מה יש לו להגיד.
"מה אתה רוצה, ג'וני?"
"תגידי לי מיד לאן ברחת!"
"למה שאני אגיד לך?"
הוא שתק לכמה שניות ואז דיבר. "כולם משתגעים. את לא יכולה להדאיג את המשפחה שלך ככה. בבקשה, בבקשה, מרינה, תחזרי לפנימייה."
"אני מצטערת אבל אני לא יכולה. אני מבינה איך אתה שאני אחזור לשם. הפנימייה הזאת היא כלא. תזכור מה קרה לטרוי ואליזבת'." והיא מיד ניתקה את השיחה.
היא נשארה לשבת על המיטה לכמה רגעים וניסתה להירגע.
שלוש… שתיים… אחת… היא ספרה באיטיות בתוך ראשה ועכשיו היא ידעה מה לעשות. היא לקחה את הטלפון שלה וזרקה אותו בפח האשפה. יכול להיות שההורים שלה השתילו מעקב לטלפון. היא הייתה מופתעת שהם לא מצאו אותה כבר ביום הראשון שהיא ברחה.
היא יצאה שוב ולא יכלה להירגע בכלל. היא נהייתה פראנואידית, כאילו עיניים צופות עשרים וארבע שעות ביממה. היא הייתה צריכה תה בשביל להירגע.
והיא ידעה בדיוק איפה למצוא אחד.
כשהלכה לבית הקפה שוב היא הרגישה בטוחה שמחה ונרגשת כמו ילדה קטנה.
היא נכנסה וישבה באותו שולחן עגול וקטן. מלצר הגיע אליה והתחילה להזמין עד שהרימה את מבטה וראתה את אותו שדון חמוד שהביא לה את התה בפעם הקודמת.
היא צחקה. "זה אתה שוב."
"וזאת את שוב." הוא חייך. "תני לנחש, תה עם לימון?"
"תשובה לא נכונה." אמרה ונהנתה לראות את הפרצוץ המופתע שלו.
"אז מה היא התשובה הנכונה?"
"תה עם קמומיל, בבקשה." היא חששה שהיא השתמשה בקול מתוק מדי כדי לא להביך את עצמה שוב.
הוא הסתובב והתחיל ללכת אבל מרינה הייתה חייבת לשאול, "מה השם שלך?"
הוא הסתובב אליה בחזרה ואמר בחיוך, "את לא יודעת את שמי?"
זה היה תורה של מרינה להיות מופתעת.
"אני שדון חמוד. תקראי לי השדון החמוד קורט." המשיך והראה לי את תג השם שלו ממרחק. הוא חייך והלך.
קורט. שם חמוד. שם מקסים. קורט… כמו קורט קוביין. אויש, הוא כל כך חמוד. חשבה לעצמה מרינה. האם היא מאוהבת בו? היא בקושי מכירה אותו. מרינה הרגישה שיום אחד הוא באמת יהיה השדון שלה. מרינה וקורט.
כמה משוגע שזה נשמע, כך היא חשבה.