אהבה וכאב – פרק שלישי

טלפון צלצול העיר את מרינה. היא שאלה את עצמה מי מתקשר כל כך מוקדם בבוקר: שעה תשע וחצי בבוקר.
בלי חשש ענתה טלפון. "הלו?"
"סליחה, אני הערתי אותך?"
היא פתאום הזדקפה מהמיטה. "מי זה?"
היא שמעה צחוק מהקו השני. "אממ, זה אני, קורט."
"אה…" היא חזרה להירגע. "היי, קורט. רגע, איך השגת את המספר הזה?" אפילו שהייתה לה תחושה לא נעימה לגבי זה, היא עדיין הצליחה להוציא חיוך שמח.
"את השארת את הארנק שלך אתמול בבית הקפה. אל תביני אותי לא נכון, אבל אני שמח ששכחת את הארנק."
"טוב, אני אבוא תוך כמה דקות."
"בסדר, נתראה עוד כמה דקות."
היא התלבשה במהירות ויצאה לבחוץ. היא שנאה את הקור אבל היא התעלמה ממנו. היא הלכה לאותו בית הקפה הקטן וישר ראתה אותו יושב באותו השולחן. היא חשבה שזה נהדר עד שפעימות לבה נשמעו כמו קצב תופים בראשה אבל כשראתה שהוא מחבק מישהי שישבה לידו, היא מיד שמעה את הלב שלה נסדק.
כמובן, היא לא יכולה להיות מאוהבת בו. הם בקושי מכירים. כך היא הזכירה לעצמה שוב. ויש סיכוי שהם סתם חברים.
היא חייכה חיוך מלאכותי ואמרה שלום. לפחות היא שמחה כשראתה את הפנים השמחות שלו כשראה את מרינה.
מרינה ישבה וברגעי לחץ שאלה, "איפה הארנק שלי?"
קורט שהיה מוסח דעת מהאישה האחרת שאל, "מה?"
מרינה הבחינה באישה. היא הייתה עם עיניים ירוקות ושיער חום. מרינה התבאסה ברגע שהבינה שמה-שמה הייתה יותר מושלמת ממנה.
"היי, אני מלודי." אמרה האישה והושיטה יד ללחיצה.
אפילו השם שלה יפה. קצת מתאים לילדת פרחים, אבל יפה. חשבה לעצמה מרינה.
"אני מרינה." אמרה ולחצה בחזרה את ידה של מלודי.
אחרי כמה דקות מרינה הרימה גבה ושאלה בשיעמום, "גמרנו?"
קורט הסתכל עליה והייתה לו הבעה מיסתורית, כאילו הוא קורא את מחשבותיה ויודע שמרינה דלוקה עליו בטירוף.
חרא.
מרינה שמה לב להבעה שלו ובמהרה צחקה וחייכה והעמידה כאילו היא נהנית עם מלודי.
היא לא רצתה שהוא יידע.
לעזאזל. חשבה. אני מתנהגת כמו ילדת תיכון.