אהבה וכאב – פרק רביעי

סוף סוף מלודי הייתה חייבת ללכת. זה לא אומר שמרינה לא אהבה אותה. כן, היא הייתה החברה של קורט, אבל זאת הסיבה היחידה שהיא שנאה אותה. השאר של מלודי היא פשוט כל כך אהבה. וגם בקטע הזה מרינה התבאסה כי עכשיו למלודי היה גם אופי מושלם.
מרינה אמרה להתראות למלודי ועקבה אחרי קורט שחיפש את הארנק שלה בבר, ולבסוף הוא מצא את הארנק אבל כשהיא לקחה את הארנק מידו הוא לא עזב את הארנק והסתכל על מרינה במבט קשוח שמלמען האמת, מרינה די אהבה.
"מה אתה עושה?" שאלה מרינה שעדיין ניסתה למשוך את ארנקה מידו.
"את בסדר?" הוא שאל אותה ולבסוף עזב את הארנק.
"כן. למה?" היא בדיוק ידעה מה התשובה והתחילה להילחץ.
"כלום." ענה קורט בצניעות אבל הפנה את גבו למרינה שעדיין חיכתה לתשובה האמיתית. אבל אז הוא הסתובב אליה שוב ואמר, "מה את חושבת?"
מרינה נהייתה מופתעת. היא לא ציפתה לזה, היא ציפתה שיגיד לה את מה שהיא רוצה לשמוע ושיגמרו עם המבוכה. "מה, אני? על מה?"
"עליי."
מרינה הרגישה כאילו המילה הזאת הידהדה בתוך בית הקפה הקטן הזה שהיה ריק באותו הזמן.
היא עמדה בשקט והתכלה על כל דבר באיזור חוץ ממנו.
"אממ…" אמרה לבסוף. "אני באמת לא יודעת למה אתה מתכוון. אני חייבת ללכת אז להתראות." היא הגניבה מבט והתחילה להסתובב וללכת. עד שהרגישה אחיזה בזרועה. היא סובבה את ראשה. "מה אתה עושה?"
"השאלה היא, מה את עושה?"
"מה אתה רוצה שאני אומר?"
"את…" הוא מיצמץ את עיניו וחשב. "באמת חושבת שאני השדון החמוד… שלך?"
היא נאנחה. "כן, אפשר להגיד. עד שגיליתי שיש לך חברה."
הוא חייך. "היא לא חברה שלי. היא סתם ידידה טובה."
מרינה התחילה לצחוק ולחשוב לעצמה כמה מטומטמת היא התנהגה.
"את רוצה לצאת איתי הערב, מרינה."
היא הסתכלה עליו וראתה שעיניו השחורות נוצצות. "כן, אני אשמח."
ושניהם יצאו החוצה.