אהבה ואכזבה – סוג של סיפורי ערסים, פרק רביעי

יום חדש, התעוררתי לבד הפעם בשעה שש וחצי, ניכנסתי להתקלח, המים היו חמימים ונעימים בשביל בוקר קריר, גשם חזק ירד בחוץ, ההורים שלי בעובודה ואני לבד, יבשתי את שערי ופיזרתי אותו בבלאגן על כתפי, זה היה המראה הפרוע שלי, אהבתי אותו מאוד וכשהייתי בכיתה ז´ תמיד הייתי הולכת חכה לבית הספר, כולם היו אומרים שאני פריקית, בגלל ההתנהגות המוזרה שלי ועוד יורת בגלל שהייתי תמיד עם רוני, החבר הכי טוב שלי.השארתי את השיער שלי ככה והיום התאפרתי רק בשחור, שמתי שפתון שקוף והתלבשתי, לבשתי ג´ינס שחור עם קרעים אבל שהסתירו את הרגליים שלי וחולצת בית ספר טריקו בצבע לבן וקפוצ´ון לבן ומגפיים לבנות, לקחתי את התיק של האדידס שלי בצבע לבן ועשיתי מערכת.הכנתי לעצמי אוכל לבית הספר ושמתי בתוך התיק ואכלתי ארוחת בוקר, השעה היתה 7:29, עוד דקה בדיוק תישמע צעקה מהדלת של ביתי והופ 7:30 ודפיקה בדלת, לא עניתי כי היה לי אוכל בפה."שמנה קומי לפתוח את הדלת." קולה של רונה נישמע ואני צחקתי כשפתחתי את הדלת.היא הסתכלה עלי לשניה ולאחר שניה חייכה,חיוך גדול ומאושר "איך התגעגעתי אליך אחותי." אמרה."אבל תמיד הייתי פה." ציינתי זאת בפנייה."פיזית? – נכון, איפה היו המחשבות שלך?" היא שאלה ולא ציפתה לתשובה ונישכבה על הספה, סגרתי את הדלת ועליתי לחדרי במהירות והדלקתי את המחשב נייד שלי, ההודעות המגעילות בפייסבוק עדיין לא הפסיקו,עכשיו הן גם נישלחו מקבוצות בנות ממש מגעילות שפעם אפילו לא היו מכירות אותי, הן היו יותר מידי עסוקות בלהתמזמז עם בנים בתאי שירותים, גועל נפש!אסור שזה יהרוס לי את היום, ירדתי בשתיקה ולקחתי את הילקוט שלי מהריצפה "בואי נלך, שלא נאחר." אמרתי בקול חרישי, כמובן שהדאגות שלי לא היו עם אני יאחר לבית הספר, פחדתי יותר ממה שיקרה לי היום.למה עודהילד הזה מסוגל? מה הוא רוצה מהחיים שלי? – שיעזוב אותי בשקט, אני מנסה כמה שיותר לצאת מזה ולהוריד פרופיל, אבל זה כבר לא אפשרי, כל פעם שאני עוברת ליד אנשים הם מסתכלים עלי וצוחקים כאילו אני מישהו לא אנושית, מישהי מכוערת, אבל את האמת? – ככה אני מרגישה עכשיו, מכוערת, אני שונאת את עצמי.מרוב כל המחשבות לא שמתי לב שאנחנו כבר בבית הספר."הכל בסדר?" רונה שאלה."כן, למה שלא יהיה?" שאלתי.כי לא אמרת דבר כל הדרך." ענתה ונאנחה "אנחנו צריכות לדבר על מה שקורה לך." הוסיפה בשקט ולקחה אותי לפינה בבית הספר."אין על מה לדבר, זאת אני, ומי שלא טוב לו יכול לקפוץ לי, זה שאיזה אידיוט ממציא עלי שמועות לא אומר שאת תמיד חייבת לשאול אותי כל פעם עם אני בסדר." אמרתי בלי לחשוב, אבל לא בנימה עצבנית, אלה בנימה מתוסכלת."רק שאלתי, את פשוט נראת מוטרדת, את לא צריכה להוציא עלי את התיסכולים שלך." אמרה מרוגזת.הסתכלתי עליה במבט פגוע למרות שלא היה לי זכות, אני התחלתי את זה קודם "מצטערת." אמרתי בשקט."אני קר רוצה לטובתך, אני לא רוצה שתהיה לבד, אני דואגת לך." אמרה."אני לבד? את לא איתי בזה?" שאלתי."את יודעת שאני לא תמיד נימצאת לידך כדי להגן עליך, את נראת בזמן האחרון נורא שקטה ואת ממש סגורה." אמרה בלחש כאילו מישהו מצוטת לנו."הכל בסדר,שום דבר לא קרה ואת לא חייבת להגן עלי, אני יכולה להגן על עצמי." אמרתי."זה לא מה שאני רואה." אאמרה במהירות ושילבה את ידיה על החזה."סליחה?" שאלתי והרמתי לעברה גבה."את לא יכולה להגן על עצמך, עם משפילים אותך תדרשי לדעת את אותו בנאדן מה הבעיות שלו," היא ענתה בלי בושה."אני לא יכולה, אני לא במצבע עכשיו של שיחות נפש, גם ככה קשה לי בבקשה בואי נפסיק את השיחה הזאת זה מכאיב לי." ביקשתי כמעט על סף דמעות."זה לא הולך ככה, שתירצי לדבר איתי את יודעת איפה למצוא אותי, אני לא רוצה שישפילו את החברה הכי טובה שלי ואחר כך שיהיו עלי גם שמועות.." היא אמרה אבל קטעתי אותה."זה מה שמעניין אותך? שימצאיו עליך שמועות?" שאלתי.היא כיווצה את עיניה "אני מצטערת, אני באמת נמסה להגן עליך כמה שרק אפשר, אני באמת אוהבת אותך ורוצה רק לטובתך." אמרה במהירות.הסתכלתי עליה כלא מאמינה "תודה רבה, עכשיו באמת הוכחת לי איזו חברה טובה את וממה באמת אכפת לך!" אמרתי בקשיחות ובלחש מנסה לא להיתפרץ עליה "עם זה מה שאכפת לך את יכולה להתרחק, אני לא יפנה אליך, את יכולה לחפש חברות שיהיו איתך תמיד, חברות שיוכלו להגן על עצמן וככה לא ימציאו עליך שמועות,אני מבינה אותך לגמרי, זה בסדר, אני יכולה לתפוס ממני מרחק." אמרתי ובלי לומר לה עוד דבר או להסתכל לה בעיניים ולשמוע מה יש לה לומר, התחלית ללכת אל כיוון הכיתה שלי וניסיתי לא לפרוץ בבכי, הסתכלו עלי במסדרון וצחקו, ראיתי את אביאל מרחוק, מבטינו הצטלבו לפתע, השפלתי את מבטי וניכנסתי אל הכיתה, אחרי פחות מדקה הוא ניכנס עם חבריו והם היסתכלו עלי וצחקו, לא היתייחסתי ולא הרמתי אליהם את מבטי, זה היה כואב לי מידי, אני לא יודעת למה, אבל לראות אותו משפיל אותי ברמה כזאת ממש כואבת לי בלב.ילדה בשם מאי שלומדת איתי התקרבה אלי עם עוד כמה חברות שלה "הנה הזונזונת, חסרת לנו נורא אתמול במרכז, איפה היית?" שאלה והיתיישבה על השולחן שלי ברגליים פשוקות שהבליטו לה את הירכיים.שמעתי גל של פרץ צחוק מהצד ומהצד ראיתי את חבריו של אביאל כולל אביאל צוחקים, אביאל התקדם אל מאי וסיבב אותה אליו, היא כרכה אל רגליה סביב מותניו בעודה עדיין יושבת על השולחן שלי וידיה על עורפו ונשקה לשפתיו והוא איתה, הדמעות התחילו לעקצץ אבל עדיין לא ירדו, קמתי במהירות בלי לתת בהם מבט ויצאתי במהירות מהכיתה, הלכתי אל השירותים במהירות ושתפתי את פני וחזרתי לכיתה, הפעם הם לא היו בשולחן שלי אלה על השולחן של אביאל.היתיישבתי במקומי ושיחקתי בטלפון שלי עד שהמורה ניכנסה והתחילה ללמד.

אחרי עוד יום לימודים מגעיל הלכתי לבית לבד, בלי רונה, הרגשתי בודדה ושנאתי את עצמי על כך שאני כזאת מטומטמת, למה פתחתי את הפה באותו היום? – עם הייתי שותקת שום דבר מזה לא היה קורה.הגעתי לבית, ראיתי פתק על השולחן.

אני אחזור בערב, אוהבת, אמא.עוד יום בבית כשאני לבדי, כרגיל, אכלתי התקלחתי החלפתי לביגדי בית והיתיישבתי על הכיסא של המחשב וניכנסתי לפייסבוק.

היה נורא כיף איתך היום.. מקווה לעוד ימים כאלה." אביאל כתב לי בציר הזמן, התגובות היו יותר משלוש מאות ורוב הבנים מחמיאים לו על ה´זיון´ שלא היה לו איתי ורוב הבנות קיללו אותי ועדיין, לא רק הוא כתב לי בפייסבוק תגובות מגעילות ברמה כל – כך משפילה, רונה כבר לא היתה פה בשבילי כדי להגן עלי.המון בנים כתבו לי בקיר, הם כל – כך גסים וסוטים, זה ממש מגעיל, למה הם מאמינים למשהו שלא היה?כיביתי את המשחב והתהלכתי בחדרי עד שבמהירות נעלתי את נעלי ולקחתי את הנייד שלי ויצאתי מהבית והתחלתי ללכת לחברה היחידה שנשארה לי, רינת, חבל שהיא לא באותו בית הספר שלי.הגעתי אליה דיי מהר בגלל הריצה המהירה שלי.דפקתי שתי דפיקות בדלת וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי.רינת פתחה את הדלת והיתה לה הבעת שוק על הפנים "רינת.." אמרתי מיואשת והדמעות התחילו לרדת "אני צריכה את העזרה שלך." אמרתי."ראיתי עכשיו, אץ הקיר שלך בפייסבוק, בואי אלי." אמרה והכניסה אותי במהירות אל ביתה ואל תוך החיבוק שלה, חיבקתי אותה בחוזקה, הייתי חייבת את החיבוק הזה ממישהו."אין לי אף אחד בבית, תספרי לי מה קרה, אני רואה שזה התחיל ממזמן." היא אמרה והושיבה אותי על הספה.נירגעתי לכמה שניות והיא הלכה להבי לשתינו מים והביאה גם כמה חטיפים.שתיתי מים והתחלתי לספר לה הכל, כל פרט ופרט קטן."בן זונה, אני מאחלת לו סבל נוראי בגיהנום." אמרה כשסיימתי לדבר.הנחתי את ראשי על הבירכיים שלה "אני לבד, רינת, לבד כולם עזבו אותי בגלל זה, אף אחד לא קורה לי בשם שלי, כולם פונים אלי רק בקללות, אני לא יכולה יותר." אמרתי וניסיתי לא להשבר שוב פעם."מה זאת אומרת לבד? – יש לך את רונה." אמרה."רונה החליטה להתרחק ממני בגלל שהיא מפחדת שיוציאו עליה גם שמועות," אמרתי."כולם זונות." היא צעקה "אי אפשר לסמוך על אף אחד." אמרה."בואי נתעודד קצת, רוצה להישאר לישון אצלי?" שאלה."יש לי מחר בית ספר, אני לא בטוחה שאמא שלי תסכים, אולי ביום שישי, או שאת בואי לישון אצלי." אמרתי."ומי יקח אותי לבית הספר?" שאלה."ברגל, הכי כיף." חייכתי."נראה לך באמת? – אני יהפוך למים." אמרה בשוק.דיברנו וצחקנו עוד קצת, באמת שהיא מעבירה לי את התחושה המגעילה, אני מרגישה כאילו היא לקחה איתה חצי מהתחושות המגעילות וסוחבת אותן יחד איתה.

אחרי הרבה שעות שעברו שהייתי אצל רונית חזרתי לבית בשעה שתיים עשרה בלילה.אמא ובא עדיין לא חזרו, מוזר.. הם אמרו שהם רוצים לצאת מעיר לאילת בסוף שבוע ולחזור בסוף שבוע הבא.מחר יום שישי, אני אקח אלי את רינת בכוח כדי שאני לא אתחרפן.ניכנסתי לבית ונעלתי על המפתח ועליתי אל חדרי, לבשתי פיג´מה ארוכה וניכנסתי לישון.