אהבה היא מעל הכל 8 (18+)

כבר שלושה ימים שאין לי קשר עם יובל.
שלושה ימים "שהמבצע החשאי" בפעולה, ואני כבר די בטוחה שאפשר לקרוא לזה מלחמה.
אני מתפללת שהוא בסדר, אני מתפללת שהוא יגיע כבר הביתה, אפילו לשתי שניות כדי שאני אוכל להגיד לו שאני בהריון, אולי אני אצליח להעלות חיוך קטן על פניו.
אבא כבר שוחרר מבית החולים ועוד לא הספקתי לבקר אותו אפילו פעם אחת.
הוא שוחרר מוקדם מהצפוי כי בתי החולים בכוננות ספיגה, הם תמיד קולטים עוד ועוד פצועים ואני רק מקווה שיובל לא ביניהם.

************************************************************************************
אודי ואני ישבנו ברכב של דוד.
אנחנו עוד לא נכנסו לתוך לבנון כי אנחנו לא לוחמים. דוד אמר שיש מצב שיקראו לנו מתישהו רק כדי לתקן משהו זריז ואז אנחנו חוזרים חזרה.
אנחנו אמורים להיכנס רק במקרי חירום.
בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן בין מנת קרב לסיפורים של אודי. בין הבדיחות של דוד, לבין המחשבות הבלתי פוסקות על ספיר.
"שמעתי שאתה מתחתן" אמר לי דוד.
"כן הוא מתחתן אצל דוד שלי" התפרץ אודי.
"אתה חושב שהמבצע ייגמר בקרוב?" שאלתי את דוד.
דוד לא הגיב. אני לא חושב שהוא יודע משהו שאנחנו לא, פשוט דוד כבר חווה מבצעים ומלחמות בחייו, ככה שבטח לא היו לו בשורות טובות שאני אשמח לשמוע.
"לא יודע" הוא ענה והביט לכיוון לבנון.
בכל הזמן הזה יש רעשי רקע של פיצוצים. יריות כבר לא שומעים כי הכוחות שלנו כבר נכנסו פנימה מזמן.
"אני זוכר את המלחמה הראשונה שהייתי בה" סיפר לנו דוד.
"אשתי ואני היינו זוג נשוי טרי, משהו כמו חצי שנה. היינו צריכים בדיוק לנסוע לירח-דבש, אבל אז פרצה המלחמה" הוא אמר, "עד היום לא נסענו לירח-דבש."
דוד הסתכל עליי והסביר לי שהכל יהיה בסדר.
"אתה תתחתן בזמן, אל תדאג אני אחראי לזה" הוא אמר לי וחייך.
כמה אני אוהב את דוד. הוא תמיד יודע מה להגיד. הוא יודע לשלב בין היותו מפקד עם משימות, לבין היותו בן אדם עם רגש.

פיצוץ חזק נשמע ברקע.
"נראה שאנחנו לקראת מערכה ארוכה מאוד" דוד אמר והסתובב שוב לכיוון הגבול.
"מקסימום אני לא אגיע" אמר אודי.
"לא תגיע לאן?" שאלתי.
"לחתונה שלך, אני אחפה עלייך פה" הוא אמר.
"מלחמה זאת מלחמה" עניתי. "חוץ מזה אין מצב שאני מתחתן בלעדייך."

עברו עוד יומיים.
כל הזמן יש שמועות שהיום גם אנחנו נכנסים ושהיום צריכים אותנו בפנים.
אני לא ידעתי אם לפחד או לא. אני רק חשבתי על ספיר.
"שמעו" אמר לנו דוד.
"אני יכול לשחרר את אחד מכם ליום אחד בלבד בשביל התרעננות, תצטרכו לבחור מי זה יהיה."
"ברור שזה יהיה יובל" אודי אמר וכבר דחף מחוץ לרכב. "יש לך אישה בבית, אתה חייב ללכת."

************************************************************************************
"חמישה חיילים נהרגו בפיצוץ מטען בלבנון" דיווחה המגישה בחדשות.
הרגשתי כאילו הבטן שלי מתהפכת. אני כבר לא יודעת אם זה כי אני בהריון או כי יובל לא פה.
אוריין הכינה לי תה והתיישבה לידי, היא ליטפה אותי בשיער וניסתה להסביר לי שהכל יהיה בסדר.
"למה הוא לא מתקשר? " שאלתי אותו בעצב.
"את יודעת שלוקחים להם את הטלפונים" היא ענתה לי.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"לא!" צעקתי ואני בטוחה שהערתי את כל השכונה.
השעה כבר הייתה עשר בלילה אבל אני לא הצלחתי להירדם.
"תלכו מפה" צרחתי לעבר הדלת ואוריין ניסתה להרגיע אותי.
"אני הולכת לפתוח את הדלת" אוריין אמרה לי.
תפסתי אותה חזק והתחננתי שלא תעשה את זה, בעוד שדמעות יורדות לי בלי הפסקה מהעיניים.
עכשיו גם צלצלו בדלת.
אוריין פתחה את הדלת ולא האמינה למה שהיא ראתה.
"יובל" צרחתי. "אתה בריא ושלם."
קפצתי עליו ולא שחררתי אותו, מילאתי אותו בנשיקות ולא רציתי לעזוב אותו לשנייה אחת אפילו.