אהבה היא מעל הכל 5 (18+)

נכנסתי לרכב ובדרך לבית החולים בכיתי בלי הפסקה.
הייתי צריכה את יובל לידי, אבל כמובן שהוא לא יכול להיות פה, כי הוא נמצא עכשיו בבסיס.
"את יכולה להכנס לחדר 103" אמרה לי האחות בקבלה אחרי כמעט שעתיים של עצבים וחוסר ודאות.
נכנסתי לחדר וראיתי את אבא שלי חצי רדום, עם תחבושות על הפנים והידיים ונראה כאילו הוא מנסה לחייך חיוך קטן בשביל להרגיע אותי.
למזלי, אבא שכב לבד בחדר הזה. החדר לא היה גדול במיוחד, אבל לפחות היה בו כיסא כדי שאני אוכל להעביר את הזמן עם אבא.
אבא הושיט את יד שמאל שלו, כאילו סימן לי לבוא לחבק אותו ואני הגעתי בריצה וכמעט שהתפרקתי עליו.
"הכל בסדר יפה שלי" הוא לחש לי ונישק אותי בראש.
"אבל למה אבא?" שאלתי אותו ודמעות יורדות מעיניי. "אני יודעת מאיפה הכסף עכשיו."
"כל מה שהיה חסר לי זה כמה ימים והייתי מחזיר להם את הכסף הזה" הוא אמר לי ונאנח.
"אבל בכל זאת, למה עשית את זה?" שאלתי אותו בטון חצי כועס.
"אני אעשה הכל בשביל שלנסיכה שלי יהיה טוב" הוא ענה.
"אבל לא טוב לי שאתה פה" הסברתי לו. אבא חייך הסתכל לי בעיניים וליטף לי את הלחי.

"מה שמעון, אני רואה שאתה עושה לנו צרות" שמעתי קול מוכר מכיוון הדלת.
זה היה יובל.
קפצתי מיד מהמקום, רצתי אליו וחיבקתי אותו. אחר כך בכיתי אליו ונתתי לו אגרופים על החזה.
"למה עשית לי את זה, למה?!" שאלתי אותו בעודי בוכה ומכה אותו. "קשה לי בלעדייך" אמרתי לו והפעם חיבקתי אותו.
"אני יודע יפה שלי" הוא אמר. "אני בסך הכל רוצה שיהיה לנו טוב בעתיד, אני חושב קדימה."
יובל ואבא דיברו ביניהם ואני אפילו לא הקשבתי למה שהם אומרים.
אני יודעת שעכשיו כל מה שאני צריכה זה שמישהו יחבק אותי חזק, יגיד לי שהכל בסדר, ושאני אוכל לחזור לחיים שתיכננתי לנו, החיים של יובל ושלי כבעל ואישה עם משפחה והרבה ילדים שמתרוצצים להם לידנו.
"לכו הביתה" אמר אבא ליובל.
"אין מצב!" אמרתי לאבא, "אני נשארת לישון איתך כאן."
"אני רוצה לנוח" אבא הסביר.
אבא ויובל לא ויתרו לי, הם לא נתנו לי להשאר לישון עם אבא.

בדרך הביתה הייתי שקטה. יובל נהג ואני הבטתי מהחלון הצידה, כל מה שאני רואה זה בתים חולפים על פניי.
"למה את שקטה יפה שלי?" יובל שאל אותי.
האמת שאני כוסעת עליו, אני מאוד כועסת על ההחלטה האנוכית שלו.
"סתם" עניתי לו.
"את כועסת עליי נכון?" שאל אותי יובל בקול כזה שאני לא יכולה להשאר אדישה אליו.
"כן" עניתי לו והתחלתי לבכות.
"למה חשבת רק על עצמך לפני שחתמת קבע?" צעקתי עליו והדמעות חונקות את הגרון שלי.
"אני לא יכול להסביר לך שוב שעשיתי את זה בשבילנו" הוא הדגיש.
קשה היה להרגיע אותי, הייתי בסערת רגשות.
"אבא שלך מת שנתחתן כבר מה?" יובל אמר לי, במטרה לשנות נושא.
"אל תעצבן אותי" אמרתי לו בלי יותר מדי לחשוב.
"יפה שלי את חייבת להבין" יובל עצר את הרכב בצד והסתכל לכיווני. "את חייבת להבין שהמצב לא קל כרגע, אבל אנחנו נעבור אותו, יחד!"
היה לי קשה להשתכנע אבל יובל הוא תמיד החולשה שלי.
תפסתי את יובל חזק מהמדים הפשוט התחלתי לנשק וללטף אותו. לא נתתי לו רגע אחד לנשום אפילו. כנראה שמה שקרה לאבא וזה שהוא היה חסר לי מאוד בימים האחרונים, גרמו לי למחסור בחום אנושי.
"תתאפקי עד למיטה" הוא אמר לי.
"שום מיטה" עניתי לו והורדתי את מדי הא' ממנו.
בחיים שלי לא עשיתי את זה ברכב, אפילו לא עם רכב מפואר כמו שהיה לשלומי.
יובל כל כך פחד שיראו אותי, אבל לי לא היו מחשבות כאלה, לי זה לא הפריע.

כשעלינו הביתה שלובי ידיים, יובל חייך אליי. לא ידעתי מה פשר החיוך, אבל אני מתה על החיוך הזה.
יובל פתח את הדלת ונכנסו לסלון.
על השולחן חיכתה לה מעטפה.