אהבה היא מעל הכל 4 (18+)

מיהרתי לסגור את הדלת, אבל אחד מהבחורים שם מנע ממני לסגור.
"מי גר כאן?" הוא שאל.
התחלתי לבכות כי ידעתי מזה אומר.
"עופו מפה רק תגידו לי שזה לא יובל" צעקתי ובכיתי, "רק אל תגידו את השם יובל" התחננתי בפניהם.
אבא רץ לכיוונו בגלל הצעקות.
"מה הולך פה? " הוא שאל. "מי אתם?" ועוד לפני שהם הספיקו לענות ראיתי את הבחור הימני נותן לאבא מכה לכיוון הפנים.
אבא נפל.
"אל תיגע בו" צרחתי לעברו ולא הבנתי מה קורה.
שני הבחורים המשיכו להכות את אבא בחוזקה בחדר המדרגות ואחיות שלי ואני רק בוכות ומתחננות שיפסיקו.
"מה קורה פה?" צעק השכן מלמעלה.
"נותנים לאבא שלי מכות" אמרתי לו בבכי.
שני הבחורים היכו את אבא ודם החל לרדת מפניו.
"תגידי לו שפעם הבאה ישלם את הכסף בזמן" אמר אחד מהם, והם ברחו להם.
הרגשתי אומללה. לא יכולתי לעזור לאבא.
לא הבנתי מה קרה כאן.

ניידת טיפול נמרץ הגיעה ולקחו את אבא לבית החולים.
כל פניו היו מכוסות דם וחדר המדרגות נראה כמו זירת רצח.
לקחו אותי לחקירה.
בחקירה שאלו אותי כל מיני שאלות מיותרות, כמו איך הם נראים, מה הם לבשו, איך הם נשמעו.
כל מה שאני יודעת זה שהם היו שני בחורים בחליפות שחורות עם משקפי שמש ושכרגע אני רוצה לבקר את אבא.
השוטר סוף סוף התרצה ומשם טסתי לבית החולים.
הגעתי למיטה של אבא וראיתי אותו מחובר להמון מכשירים. עיניו היו עצומות ורק רעש המוניטור עבד. זה היה השקט הכי מרעיש שיש.
תפסתי את היד שלו ולא יכולתי לעצור את הדמעות. אבא לא תקשר ותחבושות לבנות ועבות סביב פניו וידיו.
ניסיתי להתקשר ליובל כבר כמה פעמים אבל כרגיל הוא לא עונה.
'איך נתתי לו לחזור לצבא?' שאלתי את עצמי וקיוויתי שאולי אבא ישמע וירגיע אותי.
************************************************************************************
"פרוק את הארגזים ליד המכולה" צעק אליי דוד.
הצעקות של דוד תמיד היו צעקות בטעם טוב, אלו אף פעם לא היו צעקות מרוע, פשוט הוא היה בן אדם של עבודה.
"מה חשבת, שאתה מגיע לקייטנה?" הוא שאל אותי ואני רק חייכתי והמשכתי להעביר ארגזים מהרכב למכולה.
הסוללה בטלפון שלי נגמרה ואני רק מחכה לרגע בו נתמקם כבר בחדרים שלנו ואני אוכל להטעין את הטלפון ולדבר עם ספיר.
הבסיס החדש היה ענק. בגודל של השכונה שלנו.
בשביל להגיע מקצה אחד לשני שלו היה צורך ברכב, או בהליכה של לפחות 20 דקות. מה גם שקיץ עכשיו, אז ללכת ברגל זה סיוט.
"טוב סיימנו לארגן הכל" הודעתי לדוד. "אני זז לחדר."
"נראה לך?!" הוא אמר לי בפליאה.
"אתה העוזר שלי, אנחנו הולכים עכשיו לסיור, נראה קצת את השטח, אולי נגיד כמה מילים לסורים שמעבר לגדר."
בתור חייל סדיר, הגבול המקסימלי שהגעתי אליו הוא הגבול של עצבים על המפקדים שלי.

התחלנו בנסיעה. נסענו בערך עשרים דקות ואז דוד נעצר עם הרכב מול עמדת תצפית ישנה שנמצאת מעבר לגדר.
"אתה רואה?" הוא אומר לי והצביע לעבר נקודה מעט מרוחקת. "שם מבקרים מדי פעם חיילים סורים, אם אתה רואה אחד סימן שמשהו הולך לקרות, סתם שתדע."
במשך כל הדרך דיברנו על מה שעברתי מאז השחרור וסיפרתי לו שהסיבה שחזרתי היא כי אני צריך כסף לחתונה.
"אתה יודע, כשאתה משרת כאיש קבע המשפחה שלך תמיד תרגיש בחסרונך. לאישה קשה, הילדים גדלים לפעמים בלי אבא" הוא אמר לי ונאנח.
"אני לא אהיה אחד כזה שיהווה נטל על המשפחה" אמרתי לו בנחישות.
"אני מאוד מקווה בשבילך, אחרת לספיר יהיה מאוד קשה."

חזרתי מהסיור בתחושה מעט קשה. לא חשבתי על ההשלכות של החזרה לצבא. ההתלהבות מהכסף והריגוש של לחזור לאנשים שאתה מכיר, גרמו לי לכך שאני לא אחשוב מספיק על מה יקרה.
כשסוף סוף פתחתי את הטלפון שלי ראיתי הרבה שיחות שלא נענו מספיר והמון הודעות.
"אני בבית חולים עם אבא" היא שלחה לי.
כל מה שחשבתי עליו זה למה הכל תמיד קורה רק לנו.