אהבה היא מעל הכל 19 (18+)

יום החתונה הגיע ואני לא ישנתי כל הלילה.
כל הלילה רק הסתכלתי על יובל וכמה הוא חמוד כשהוא ישן.
יובל עוד ישן אבל מי ישן ביום כזה ולכן קפצתי עליו כמו ילדה קטנה.
"היום זה היום" אמרתי לו.
יובל בקושי פתח את העיניים אבל מיד חייך אליי.
רצתי לארון והוצאתי מיד את השמלה. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמתלהבת מתחפושת הנסיכה שאמא שלה רק קנתה לה.
נעמדתי מול המראה ועשיתי מספר תנוחות כדי לראות איך אני נראית. פעם הסתכלתי ימינה, פעם נעמדתי על צד שמאל. רציתי לראות איך אני אראה עם הבטן בחופה.
פתאום יובל הגיע לאט לאט וחיבק אותי מאחורה, תפס בעדינות את הבטן שלי ואמר שהוא הכי אוהב אותי בעולם.
"רומי ואת אהבות חיי" אמר לי יובל והרגשנו איך היא בועטת.
אוריין ואני נסענו לסלון הכלות בשביל להתכונן לערב.
"אתה בטוח שתסתדר בלעדיי?" שאלתי את יובל בגיחוך קל.
"כן אל תדאגי חיים שלי, זה היום שלך."
************************************************************************************
"אתה יכול להגיע אליי כבר" שלחתי לאודי הודעה.
"כן אני עוד כמה דקות מגיע" אודי ענה לי. "קרה משהו?" הוא שאל.
"אני קצת מבולבל" עניתי לו.
האמת שכל התקופה האחרונה קצת הכניסה אותי למחשבות, אני יודע שזה הזמן שלנו להתחתן ובטח אחרי כל מה שקרה, אבל בכל זאת אני לא יודע מה להגיד.
"אל תהיה טמבל" אודי נתן לי מכה קטנה אחרי שפתחתי לו את הדלת.
"מר אופטימי" הוא אמר, "אתה זה שכל פעם דואג לייעץ לכולם שיהיה בסדר ודווקא היום אתה מלחיץ את עצמך."
"אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו לפני החתונה" אמרתי לו.
"איזה שטויות" אודי צחק. "בוא אני אקח אותך לסיבוב קטן לפני שנלך לאולם."
אודי ואני יצאנו מהבית ונכנסו לרכב שלו. אודי הוא האחראי להסיע אותי.
"אתה יכול לקחת אותי לבית העלמין?" שאלתי את אודי.
"מה?! השתגעת?!" אודי שאל אותי וכמעט עשה תאונה מההתרגשות.
"כן זה חשוב לי" עניתי לו.
"מה בית עלמין ביום של החתונה שלך?" הוא ניסה לשכנע אותי.
"פשוט תסע לשם" אמרתי לו באסרטיביות.

כשהגענו לבית העלמין, אודי נסע לשכנע אותי שוב לוותר על העניין, אבל אני הייתי נחוש בדעתי להיכנס.
"תשאר כאן, שתי דקות אני חוזר" אמרתי לו.
התחלתי ללכת לכיוון החלקה ומשם לקבר.
כשהגעתי לקבר התחלתי לבכות. כבר שנים שלא באתי לבקר. אולי כי לא היה לי אומץ ואולי כי אני עדיין כועס עליו.
"אבא סלח לי" אמרתי לקבר, "אני חושב שאתה יכול להיות גאה בי סוף סוף."
אבא שלי נפטר לפני עשר שנים במבצע בלבנון. הוא היה האבא הכי טוב בעולם. תמיד דאג לחייך, תמיד דאג לשמור על אמא ועליי. ביום שהוא הלך למבצע ביקשתי שלא ילך, אבל הוא רק חייך ואמר שהוא יחזור בקרוב.
הוא לא חזר.
מאז אותו יום לא חזרתי לכאן באף שנה. תמיד אמא ואני רבנו על זה, אבל היה לי קשה לחזור, אולי כי באמת כעסתי שהוא לא קיים את ההבטחה.
"אני מתחתן היום!" אמרתי לו, "עברתי את הפציעה במלחמה ואני סוגר מעגל עכשיו."
דמעות ירדו לי מהעיניים.
אבא הוא הסיבה שבגללה התגייסתי לגדוד למרות שלא היה לי פרופיל של חייל קרבי והוא גם אחת מהסיבות שחזרתי לשרת שם. אני יודע שהוא גאה בי.
************************************************************************************
"יובל לא עונה לי" אמרתי לאוריין.
"אל תדאגי הוא עם אודי, בטוח שהם נהנים להם קצת לפני הערב" היא ניסתה להרגיע אותי.
"אבל יובל תמיד עונה לי והוא היה אמור להגיע לכאן כבר" הסברתי לה.
"הנה הם" אוריין אמרה והצביעה לעבר המכונית של אודי.
יובל יצא מהרכב ואני מיד רצתי לכיוונו וקפצתי עליו.
"איפה היית?" שאלתי אותו, "הדאגת אותי."
"סתם הייתי חייב לסגור משהו לפני החתונה" הוא אמר לי וחייך.
"מה?" שאלתי אותו מסקרנות.
"אל תדאגי" הוא אמר "סגרתי מעגל."
יובל התקרב אליי ומשך אותי אליו.
"והיום נסגור עוד מעגל, טוב יותר" הוא אמר ונישק אותי.