אהבה היא מעל הכל 18 (18+)

פשוט ישבתי ליד השולחן ובכיתי בלי הפסקה.
אוריין מיד התקשרה לאודי כדי לנסות ולראות איך שלומי יצא מהכלא.
"יהיה בסדר" התיישבה לידנו אישה מבוגרת עם חיוך רך ונעים. "אני מבטיחה לך שיהיה בסדר בסוף, יש מי ששומר עלייך."
הסתכלתי לה עמוק בתוך העיניים וראיתי איך החיוך שלה רק הולך וגדל.
הרגשתי שאני מדברת עם אמא שלי. אפילו המגע של אותה אישה הרגיש כמו המגע של אמא.
ידעתי שיש לי על מי לסמוך.
"תודה" אמרתי לאותה אישה. האישה קמה מהשולחן והלכה לדרכה בלי לומר אפילו לא מילה אחת נוספת.
"הוא השתחרר אתמול" אמרה אוריין.
"איך אתמול?" שאלתי בתדהמה.
"עשו לו איזה תכנית שיקום כזאת, שבה הוא משוחרר על תנאי" היא הסבירה לי.
"ואי אפשר לעצור אותו?" שאלתי אותה.
"אודי אומר שצריך הוכחות, ולנו אין כרגע" אוריין סיכמה.

בדרך חזרה לבית התמלאתי במחשבות.
לא חשבתי על החתונה, לא חשבתי על יובל, רק חשבתי על איך אני מעיפה את שלומי סופית מחיי.
הלכתי בגינה בדרך לבית ועל הספסל בקצה הגן ישבו שלומי וחבריו.
"הנה הכלבה הקטנה חוזרת הביתה" הוא צעק לעברי.
התלעמתי ממנו והגברתי את קצב ההליכה.
"מה יש לך בשקית? במבה לחבר הנכה שלך?" הוא שוב צעק וצחק.
"למה את מתעלמת, את רוצה שאני אגרום לך לדבר?"
עכשיו כבר ממש פחדתי והתחלתי לרוץ לעבר המדרגות של הבניין.
"בואי לפה יא בוגדת" שמעתי את שלומי והבנתי שהוא רץ אחריי.
ניסיתי לעלות כמה שיותר מהר במדרגות, אבל פחדתי ליפול. גם הבטן הכבדה כבר התחילה להכביד עליי.
כשהגעתי למדרגות האחרונות כבר קלטתי את שלומי מאחוריי. הוא רק צועק ואני רק מתפללת שאני אצליח להכנס לבית, אנעל את הדלת ואתקשר למשטרה.
"חשבת שאת תוכלי למחוק אותי" הוא צעק.
הגעתי לפתח הדירה והכנסתי מהר את המפתח, סובבתי את הדלת ושמעתי את שלומי כבר ממש מתקרב. נכנסתי לתוך הדירה וסגרתי את הדלת אבל לא הצלחתי, כי שלומי דחף את הרגל שלו.
"חשבת שאת יכולה בלעדיי?" שלומי אמר וסגר את הדלת.
"אני יודע שאת אוהבת אותי" הוא אמר והחל להתקרב אליו.
"בבקשה תעזוב אותי כבר, אני רוצה להמשיך הלאה" התחננתי בפניו.
"רק תגידי לי שאת אוהבת אותי ואני אעזוב אותך" שלומי אמר והמשיך להתקרב אליי לאט לאט.

עוד לפני שהספקתי להגיד משהו שלומי כבר תפס אותי חיבק אותי והצמיד אותי אליו.
"התגעגעתי לריח שלך" הוא אמר.
ניסיתי בכל הכוח להדוף אותו אבל לא הצלחתי.
"אל תשחקי אותה" הוא אמר ותפס אותי בישבן. "את אוהבת ככה."
המשכתי לבכות ולהתחנן בפניו שיפסיק.
"הילד בבטן שם צריך להיות שלי" הוא אמר והתחיל ללטף את הגוף שלי.
"בבקשה די" צרחתי עם עיניים עצומות ופתאום הוא הפסיק.
שלומי צנח לרצפה ושקט נשמע בחדר.

"עכשיו קיבלת את מה שמגיע לך" נשמע קול מוכר מאחוריו.
זה היה אודי.
עוד לא הספקתי להבין מה קרה כאן וכבר הגיעו שוטרים לתוך הבית לקחת את שלומי. הפעם ידעתי שמדובר באבא שלו.
"אני אחד החזקים" אמר אודי וניפח את השרירים שלו.
"בסדר" אמר לו אבא שלו ונתן לו מכה קטנה בראש. "קחו את השלומי הזה מפה" הוא אמר.
"אבל איך ידעת?" שאלתי את אודי.
אוריין נכנסה.
"ידעתי ששלומי לא יוותר ובגלל זה השארתי אותך לבד" היא אמרה לי.
"עכשיו אין שום דבר שיכול להרוס ליובל ולך את היום שלכם, יש לך רק עוד חודש לעבור עד שתגיעי ליום המאושר בחייך."

************************************************************************************
"אני מתרגש" אמרתי לאודי.
"ברור שאתה מתרגש, בעוד שבוע אתם מתחתנים" הוא ענה לי.
"נכון, אבל אני לא בטוח שזאת החתונה שספיר כל כך קיוותה לה" אמרתי לאודי ומחשבות לא נעימות עברו לי בראש.
"שטויות" הוא אמר, "אתה זה מה שחשוב לה ולא משנה שום דבר מעבר."
"אני בקושי מצליח ללכת ורק היום משחררים אותי הביתה אחרי הרבה חודשים בבית החולים, גם הדיבור שלי לא מאה אחוז" ניסיתי להסביר לו.

סוף סוף, הגיע היום המיוחד הזה שאני חוזר הביתה. אחרי חודשים ארוכים ומלאי כאב בבית החולים אני חוזר לפרטיות שלי. לאישה שאני אוהב.
"הכל מסודר במיוחד בשבילך" ספיר אמרה לי והובילה אותי יד ביד, צעד אחר צעד אל החדר שלנו.
"אני אוהבת אותך!" היא אמרה לי אחרי שהתיישבתי על המיטה.
ספיר התחילה למלא אותי בנשיקות וליטופים, עד שכבר הספקתי לשכוח מכל הכאבים.

************************************************************************************