אהבה היא מעל הכל 15 (18+)

האחות אמרה לי שסתם הוא חיבר לו אותיות. היא גם אמרה שאלו אותיות שקלות לכתיבה ובמקרה הוא רשם אותם בסדר הזה.
"אל תייחסי לזה חשיבות" היא אמרה וראיתי איך הבעת הפנים של יובל משתנה מעט.
ידעתי שלמילה הזאת יש משמעות עבורו ורק חיכיתי שהאחות המעצבנת הזאת כבר תצא מהחדר שלנו.
ברגע שהאחות יצא מהחדר, ראיתי חיוך קטן על פניו של יובל.
הוא ידע שאני יודע מה הוא רוצה ושזה לא סתם.
"מי זאת רומי?" שאלתי את יובל.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק. התסכלתי עליו וראיתי שהוא מסתכל לכיוון הבטן שלי ולא מוריד משם את המבט לו. מיד הבנתי שהוא התכוון לתינוק שלנו.
"אתה מתכוון למה שיש לי בבטן?" שאלתי אותו וראיתי איך הוא באמת כבר מחייך.
לא הבנתי איך יודע שיש לי בת בבטן.
יובל תמיד רצה שתהיה לו בת. הוא לא תמיד הודה בזה בקול רם אבל הוא אמר לי פעם אחת : "אני רוצה שהבת שלנו תהיה יפה כמוך."
יובל לא הוריד את המבט שלו מהבטן הקטנה שלי וראיתי איך העיניים שלו בוהקות.
אם יש מישהו שיודע מה יש לי בבטן זה יובל בלי שום ספק.

באותו השבוע כבר העבירו את יובל חדר.
"הוא משתפר" הם טענו.
'אני יודעת את זה, זיהיתי את זה קודם' אמרתי לעצמי בלב.
"אני מאמין שבחודשיים – שלושה הקרובים הוא כבר יוכל לחזור הביתה" אמר לי הרופא.
"אבל הוא לא מדבר" מלמלתי לעצמי.
"הבעיה העיקרית שלו היא הטראומה, מבחינה גופנית הוא יוכל להשתחרר, אבל מבחינת תקשורת זה יכול לקחת יום, יומיים ואפילו שנים."

חודש עבר ומחר אני צריכה לעבור את בדיקת האולטרא סאונד.
כשזוג צעיר נכנס להריון אלה אחד מהאירועים החשובים ביותר בחייהם. מין התינוק הוא אירוע מרגש. כמובן שגם החתונה והלידה עצמה, וגם לגביהם שניהם אני כבר בספק אם יובל יהיה.
בדבר אחד צדקתי, יובל לא סתם מקשקש על הלוח הוא כבר ממש כותב, אבל הוא עדיין לא מדבר. אני כן יודעת שהוא מדבר דרך הפנים כבר. אין לו את אותו מבט ריקני כמו מקודם.

"בואי נצא" אבא צעק מעבר לדלת.
אבא אמר שילווה אותי לאורך כל הדרך וזה לא שאני לא מעריכה את זה, פשוט הייתי רוצה את בן הזוג שלי לידי.
כל הדרך הייתי שקועה במחשבות.
"אז מה את מרגישה שיש לך בבטן? " אבא שאל אותי וניסה ליצור שיחה.
"יובל חושב שזאת בת" אמרתי לו.
"יובל חזר לדבר?!" אבא התפלא.
"לא" הסברתי לו, "הוא כתב לי את זה ואני יודעת שהוא צודק."
"את חכמה כמו אמא שלך" הוא אמר לי וגרם לי להיזכר בה. "גם אמא שלך ידעה שתהיה לה בת ותראי איזו בת יצאה לה" אבא חייך והמשיך בנסיעה.
לא הצלחתי לחייך.
מצד אחד התרגשתי מאוד מהבדיקה ומצד שני חיכיתי כבר שהיא תיגמר.
"להביא לך משהו לשתות?" אבא שאל אותי בזמן שחיכינו במסדרון לבדיקה שלי.
"לא" עניתי לו ובהיתי באוויר.
"ספיר, גשי בבקשה לחדר שלוש" אמרה לי האחות.
נכנסתי עם אבא לחדר ושם חיכה לנו רופא ממש גדול ומפחיד.
"עכשיו נבדוק מה יש לך בפנים" הוא אמר במבטא כבד.
התחלתי לחשוש מעט אבל אבא החזיק את ידי וחייך אליי.
הרופא שם את המכשיר המוזר שלו על הבטן שלי והחל לעבור עליה. ראינו במסך כבר דמות קטנה ולא ברורה.
"את רואה אלו הידיים שלו והרגליים שלו" ככה הוא הסביר לי על כל איבר כמעט.
"את יודעת, אחרי בדיקה אני יכול לומר כמעט במאה אחוזים שיש לכם בת" הוא אמר לי.
חייכתי חיוך רחב, גם משום שהבדיקה נגמרה וגם משום שיובל צדק.
"מהר צריכים ללכת ליובל" אמרתי לאבא ומשכתי אותו בזמן שהוא לחץ לרופא את היד.
עד שהגעתי ליובל הרגשתי בעננים.

"יובלי" ישבתי לידו ונתתי לו נשיקה.
"צדקת!" הסברתי לו והסתכלתי לו בעיניים. "יש לנו בת" צעקתי אליו עם חיוך רחב.
הפעם כל מי שהיה בחדר ראה שיובל מחייך את החיוך הזה שאני כל כך אוהבת.
"ר…" הוא ניסה להגיד משהו.
יובל הצליח להזיז את השפתיים אבל מלמל משהו לא ברור.
"רו…" הוא ניסה שוב לומר משהו והפעם זה היה ברור יותר.
השמחה בחדר הייתה גדולה, אפילו האחות שהייתה איתנו התרגשה. התרגשנו כאילו מדובר במילה הראשונה של הילד שלך.
"רומי" הוא אמר אחרי כמה שניות של רעידות בקול וחיוך גדול על פניו.
"רומי" הוא אמר שוב ומיד הבנתי שהוא מתכוון לבת שלנו.