אהבה היא מעל הכל 14 (18+)
עמדתי מחוץ לחדר נסערת.
לא הבנתי מה קורה בדיוק.
שלושה רופאים שרצים לחדר של יובל ומוציאים אותי במהירות החוצה, זה לא דבר טוב, זה בטוח.
הרופאים יצאו אחרי כמה דקות מהחדר ולא יכולתי להבין לפי המבט על פניהם מה קרה שם בדיוק.
"את יכולה להכנס שוב" אמר לי אחד מהם.
לא היה לי אומץ להיכנס, פחדתי לשמוע על הנורא מכל.
"נו תיכנסי את אשתו לא?" שאל אותי אותו רופא.
"כן אבל…" עניתי בהיסוס.
"הוא מחכה לראות אותך" הרופא אמר ואני הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי.
"אבל… המכשירים הם צפצפו מהר יותר" אמרתי לו.
"נכון" הוא אמר לי. "זה אומר שהוא חזר לנשום בכוחות עצמו ושהיינו חייבים לנתק את המכשירים" הרופא הסביר לי וחיוך רחב עלה על פניי.
"יובל" נכנסתי פנימה בצרחות.
סוף סוף נכנסתי לחדר ואף מכשיר לא עשה רעש, גם ניתקו מיובל את כל החוטים שהיו מחוברים אליו. אני מסתכלת על יובל ואני רואה את עיניו פקוחות בלי שום תקשורת. הוא לא מסתכל לכיוונו, לא מחייך, יושב שם ודומם.
"הם אמרו שזה ייקח עוד זמן" אמרתי ליובל בזמן שליטפתי את הראש שלו וחייכתי אליו.
הרופאים הסבירו לי שיובל נמצא אחרי טראומה עכשיו, שיש זמן לא מוגדר עד שיתחיל לדבר או לתקשר.
כל אחד והזמן שלוקח לו.
אני נשבעת שהרגשתי שיובל מנסה לדבר איתי.
אז מה אם הוא מסתכל עליי במבט ריקני, אז מה אם הוא שותק.
הרשתי לעצמי לבכות רק בבית. רק בלילה.
אבא אוריין ואודי עשו משמרות עם יובל ואיתי. הם לא הרשו לי לישון בבית החולים. הם טענו שזה מסוכן עבור התינוק.
היום, יובל ואני היינו צריכים להתחתן אם הוא לא היה נפצע. במקום זה אני הולכת אליו לבית החולים.
הרגשתי שגם הבטן שלי מתחילה לתפוח ולגדול וכל מה שהיה לי בראש זה יובל.
המלחמה כבר נגמרה, אבל את השאריות שלה אנחנו כמשפחה עוד חווים.
"בואי תכנסי לחדר" אמר לי הרופא.
נכנסתי לחדר של הרופא וציפיתי לחדשות ממנו.
"תראי" הוא אמר לי, "יש שיפור במצב של יובל, אולי בקרוב הוא יוכל לתקשר על ידי כתיבה, אבל זה ייקח עוד זמן."
קשה לי לשמוע את זה. השפלתי את ראשי כדי שהרופא לא יראה המצב שלי.
הוא קם מהכסא שלו וניגש לנחם אותי. הוא התקרב אליי וליטף אותי על הכתף ואמר שהכל יהיה בסדר.
הרמתי את הראש והוא חייך אליי.
קמתי מהכסא בשביל לצאת מהחדר ולראות מה שלום יובל.
"ספיר" הוא אמר לי ומשך את כתפי.
הסתובבתי אליו והוא ניסה לנשק אותי.
"חוצפן" אמרתי לו ומיד סתרתי לו. "מה אתה מנסה לעשות?!"
"יובל לא ידע, הוא גם ככה לא יודע מה קורה סביבו כרגע" הוא אמר לי.
לא הבנתי איך רופא יכול להרשות לעצמו לעשות דבר כזה.
הרופא ניסה למשוך אותי בכוח אליו אבל אני התנגדתי בכל הכוח.
"אני יודע שאת זקוקה לחום ואהבה וכרגע יובל לא יכול לספק אותך, הוא לא ידע וככה גם תרגעי."
ברגע שהוא ניסה להרים את החולצה שלי, הדפתי אותו.
"אתה רואה את הבטן הזאת?" שאלתי אותו. האמת שעוד לא הייתה לי ממש בטן כי סך הכל הייתי בשבוע השלוש עשרה של ההיריון.
"יש פה את הילד שלי ושל יובל, עכשיו עזוב אותי" צעקתי לעברו ורצתי לחדר של יובל.
ישבתי ליד יובל שלי וליטפתי אותו בשיער כאילו היה התינוק שלי.
"אנחנו נעבור את זה יחד" אמרתי לו ולא קיבלתי תשובה חזרה.
כמה זה קשה לדגבר עם בן אדם חי ולחשוב שאתה מדבר לעצם דומם.
האחות נכנסה ואמרה לי שכבר יומיים עובדים עם יובל על תקשורת בעזרת כתיבה וכל מה שהוא מצליח לעשות זה לקשקש כמה קשקושים.
"הגיע הזמן לטיפול היומי שלך" היא אמרה ליובל והעירה אותו.
האחות הביאה ליובל את הלוח והנחתה אותו איך לכתוב נכון.
"עכשיו תורך" היא אמרה לו ועזבה את ידו.
"תכתוב מה שאתה רוצה" היא חייכה לעברו.
היד של יובל רעדה והוא היה כל כך מרוכז בכתיבה. היה נראה כאילו הוא מקשקש את אותם קשקושים שהרופאים והאחיות דיברו עליהם.
האחות לא הבינה את מה שיובל כתב אבל אני כן הבנתי.
זה היה ברור למדי. הוא כתב מילה בת ארבע אותיות.
"רומי" היה כתוב על הלוח.
אבל מי זאת רומי?
תגובות (0)