אהבה היא מעל הכל 12 (18+)

"איפה הוא?" צעקתי על אודי ודחפתי אותו פנימה.
"תרגעי" הוא אמר לי.
"איך תרגעי?" השתגעתי ממה שהוא אמר.
"באתי לפה בשביל לקחת אותך איתי לבית החולים" אודי הסביר.
"אז הוא בסדר?" שאלתי אותו וחיוך של הקלה עלה על פניי.
"הוא לא בדיוק בסדר, הוא נפצע קשה מאוד" הוא אמר לי.
השתתקתי.
אודי היה צריך לסחוב אותי לרכב כמו זומבי.
"רגע אתה לא היית שם גם?" שאלתי את אודי.
"כן" הוא ענה לי.
"הטיל פגע ברכב ואני יצאתי כמה שניות לפני, היה לי מזל" הוא הסביר לי וראיתי שהוא לא מצליח לספר את הסיפור במלואו.
"יהיה בסדר" הוא אמר אחר כך וזאת פעם ראשונה שאני רואה את אודי אומר משהו רציני.

כשהגענו לבית החולים ראיתי הרבה מאוד חיילים מסתובבים ומשפחות מודאגות.
"איפה הוא?" צעקתי על אודי.
"הוא בטיפול נמרץ" הוא ענה לי.
"אני רוצה לראות אותו עכשיו" התחננתי בפני אודי ובכיתי, כאילו הוא זה שאחראי פה ובכלל אחראי למה שקרה.
"תירגעי" הוא אמר לי, "אני אביא לך כוס מים."
"אני לא רוצה להירגע, אני רוצה את יובל" בכיתי ושמתי לב איך כולם מסתכלים עליי.
אודי הצליח לגרום לי לשבת ואחרי כמה לגימות מהמים הגעתי למצב שאני פחות נסערת ויכולה לשאול אותו שאלות.
"אני רוצה שתתאר לי בדיוק את השניות האחרונות שלפני הפגיעה" אמרתי לו.
"אני לא בדיוק זוכר אחד לאחד, אבל אני יכול להגיד לך שהוא בר-מזל" הוא אמר לי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו.
"אני קפצתי הרבה לפני הפגיעה ברכב שלנו, אבל הוא קפץ כמה שניות לפני שזה פגע, חוץ מזה עוד לפני זה ירו עליהם, דוד לדוגמה נהרג במקום."
"דוד המפקד שלכם?" שאלתי אותו.
מהסיפורים של יובל ידעתי שדוד הוא אחד האנשים הכי קרובים אליו.
דוד הקדיש את כל חייו לצבא בתור איש קבע והתחתן בגיל מאוד מאוחר. אני יודעת שיש לו ילד בן ארבע ושאישתו נפטרה מסרטן לפני כמעט שנה.

"מתי אמרו לך שנוכל לראות אותו?" שאלתי את אודי, רק שהפעם כבר דיברתי בקול חלש כי הרגשתי שרוב הכוחות שלי אזלו ממני.
"הם רק הכניסו אותו, לא אמרו לי כמה זמן זה ייקח" הוא ענה לי.
רצתי לקבלה וציפיתי לקבל תשובות.
גם שם לא היו להם תשובות לתת לי.
"הרופא יצא אליכם ויעדכן אתכם ברגע שיוכל" הסבירה לי הפקידה.
ישבתי שם קרוב לשש שעות ועדיין לא החזירו לי תשובה.
גם אודי נשאר כל הזמן הזה.
גם אוריין הספיקה להגיע לכאן אחרי ששמעה מה שקרה.
"בואי ניקח אותך הביתה" אמר לי אודי. "את לא יכולה להשאר לישון פה."
"אין מצב" עניתי לו, "אני נשארת כאן עם יובל."
"את חייבת לשמור על עצמך" הסבירה לי אוריין. "שכחת שאת בהיריון?" היא אמרה לי בצורה נחרצת.
האמת שכן, הספקתי לשכוח שאני בהיריון. הספקתי לשכוח שעוד פחות מחודש יובל ואני צריכים להתחתן.

כשהגעתי הביתה הלכתי מיד לחדר השינה והתיישבתי על המיטה.
השקט בבית שיגע אותי.
נכון, יובל כבר כמה שבועות מגיע הביתה רק בסופי שבוע ורוב השבוע אני לבד בבית, אבל הפעם השקט היה מפחיד, זה שקט בידיעה שהפעם יובל לא יכול לבוא ולהפתיע אותי.
נשכבתי במיטה ובקושי הצלחתי להירדם.

************************************************************************************
"אוריין אני אקח גם אותך הביתה" אמרתי לה.
"אני אשאר איתך כאן בבית החולים" היא ענתה לי.
האמת, כמה שאני לא אהבתי את אוריין עד עכשיו, הדעה שלי לגביה השתנתה.
פתאום אני כבר לא רואה שהיא אחת שמנסה לסכסך כל היום, להפך, היא מיד מתייצבת לצידה של ספיר ולא כדי להיות החברה שמגרשת כל דבר.
היא גם דואגת ליובל וראיתי על העיניים שלה שבאמת אכפת לה.
אף פעם לא הסתכלתי על העיניים שלה ובטח לא ידעתי שיש לה עיניים ירוקות כמו שאני אוהב.
"אודי, תודה על כל העזרה" אוריין אמרה לי ושמה את הראש שלה על הכתף שלי בזמן שישבנו וחיכינו לתשובות.
נשקתי אותה בראש ונרדמנו.

************************************************************************************