אהבה היא מעל הכל 11 (18+)
***********************************************************************************
קיפלתי את המכתב ורשמתי "ספיר אהבת חיי" על המעטפה.
"אתם מוכנים" שאל דוד.
"עד כמה שאפשר" עניתי לו.
הפעם אפשר היה לראות את הלחץ על הפנים של דוד.
"אנחנו נכנסים מלווים בשני רכבי גיבוי, מתקנים את הרכב שנפגע ומהר יוצאים החוצה, בעזרת השם אני אדאג לשחרר אתכם הביתה מיד בסיום."
הייתי אופטימי.
ידעתי שברגע שנסיים את התיקון, אני אוכל לחזור לספיר. גם ככה כבר כמה ימים מדברים על זה שיש מגעים לסיום הלחימה. אני אפילו חושב שאני אבקש להשתחרר, זה לא מתאים לספיר ולי כל הדבר הזה.
"שימו עליכם אפודים" אמרו האנשים ששמרו על השער שמכניס אותך לתוך לבנון.
מסרנו להם את המכתבים שכתבנו.
הגיע קצין בשביל לתדרך אותנו.
"אתם נכנסים עכשיו לשטח של האויב" הוא אמר. "האפודים תמיד עליכם, יש כאן שני רכבים עם אנשים שיאבטחו אתכם, אתם נכנסים עושים את העבודה ויוצאים מהר. אם יורים עליכם אתם לא יוצאים מהרכב שלכם, אם אתם כבר בחוץ פשוט רוצו מקום מוגן, הכי חשוב שתשמרו על עצמיכם."
"יהיה בסדר" הוא סיכם.
עכשיו כבר הבנתי שזה באמת הולך לקרות. אנחנו באמת נכנסים פנימה.
התחלנו בנסיעה וזה לא בדיוק היה כמו שדיימנתי.
אנחנו נוסעים באזור מלא בעצים, הכל ירוק, הכל פסטורלי. לרגע שכחתי שאנחנו בתוך לבנון. לרגע שכחתי שאנחנו באמצע מלחמה.
עד ששמעתי את רעש הפגזים כמובן.
"שלא תטעו לרגע" אמר לנו דוד. "הכל נראה טוב, הכל נראה יפה, אבל בלבנון הכל בשנייה יכול להתהפך."
נסענו במין שיירה כזאת. יש רכב אחד לפנים ורכב אחר מאחורינו.
לפתע הרכב מקדימה נעצר.
"מה קרה?" שאלתי את דוד.
"אני חושב שהם מקבלים אישור לנסיעה" הוא אמר. "ככה זה היה רוב הערב, אנחנו נעצור כל כמה דקות כדי לקבל אישורי נסיעה."
דוד אכן צדק, כל כמה מטרים נעצרנו.
ריח רע התחיל לעלות באוויר. זה היה ריח המלחמה. אני מבין שאנחנו מתקרבים למקום הקרבות.
"אמרתי לכם שלא כדאי לכם להסתנוור מהיופי" אמר דוד.
"מעכשיו שמרו על הקשר כי אנחנו מתקרבים" הוא הדגיש.
אודי ישן לאורך כל הנסיעה. אני לא מבין איך אודי מצליח לישון בכל המצבים האלה. יש מלחמה ואודי מצליח לישון?!
המשכנו לנסוע עוד כמה מטרים ולפתע שמעתי רעש של פיצוץ אדיר.
טיל נורה על רכב האבטחה שמלפנינו.
הרכב עלה באש ואני בטוח כמעט שאין בו ניצולים.
המצב ממש לא טוב, החושך ירד ואנחנו חשופים מכיוון שהרכב מלפנינו נשרף ובולט.
"תברחו מהרכב" צעק דוד.
אודי קפץ וברח לכיוון היער שמצד שמאל.
"אבל אסור לנו" אמרתי לנו. "נתנו לנו פקודה להישאר ברכב תמיד" הזכרתי לו.
"עכשיו!" הוא צעק עליי ועוד לפני שהספקתי להגיב שמעתי רעש של יריות מנשק קל.
שמעתי רעש של זכוכית מתנפצת ואת דוד עם ראשו על ההגה.
הבנתי שהוא נורה ונפגע.
קפצתי מהר מהרכב ורצתי ימינה.
כמה שניות לאחר מכן שמעתי שריקה מחרישת אוזניים והפיצוץ שהיה אחריו היה חזק בהרבה יותר.
עפתי מההדף כמה מאות מטרים ונפלתי על הקרקע.
לא הרגשתי כלום ונרדמתי.
************************************************************************************
קמתי בבוקר ומיד פתחתי את הטלוויזיה.
ככה התחילו הבקרים שלי מאז שיובל במלחמה, כמה ומיד פותחת טלוויזיה לראות שהכל בסדר.
"הותר לפרסום, שחמישה חיילי צה"ל נהרגו בפיצוץ ועוד ארבעה נפצעו בדרגות פציעה שונות במבצע חילוץ בלילה" אמרו בחדשות.
הפסקתי לנשום לרגע.
הייתה לי הרגשה שמדובר ביובל. גם החלום, גם כאב לא מוסבר בחזה.
דפיקה בדלת.
"ספיר תפתחי לי מהר את הדלת" זה אודי.
אודי התחיל לדפוק על הדלת כמו משוגע.
תגובות (1)
המשך!!!!!