האביר שבלב
סיפור שהוא המשך ישיר לסיפור הקודם שלי - "את יותר יפה בלי איפור." מה דעתכם? להמשיך.

אהבה היא מעל הכל 1 (18+)

האביר שבלב 01/09/2016 1697 צפיות 2 תגובות
סיפור שהוא המשך ישיר לסיפור הקודם שלי - "את יותר יפה בלי איפור." מה דעתכם? להמשיך.

לא הצלחתי להירדם בלילה.
אני כבר שעתיים במיטה, יובל כבר ישן מזמן, ורק אני מסתכלת על היד שלי, מסתכלת על הטבעת שהוא קנה לי, מנסה לעכל את מה שקרה היום.
מאז שהייתי ילדה חלמתי על סידורי חתונה. כמו כל ילדה שחושבת על היום שבוא היא תהפוך לנסיכה אמיתית. אבחר לי שמלה מיוחדת שיש רק לי, אלך לספר כדי שיעשה לי את התסרוקת שתמיד חלמתי עליה.
אהה רגע וכל זה בלי לחשוב עדיין על ירח הדבש, לאן אני רוצה שניסע.
חשבתי אפילו עוד קדימה, חשבתי על ילדים, חשבתי על שמות, חשבתי על כמה ילדים אני רוצה ואם אני רוצה בכלל בן או בת. אני רוצה שני בנים ובת אחת. היא תהיה האמצעית.
"מאמי שלי" חיבקתי את יובל ובגלל ההתרגשות לא התאפקתי והערתי אותו.
"אני מתרגשת, אני כבר מחכה לחתונה שלנו."
"אני יודע יפה שלי" הוא ענה לי בעיניים חצי עצומות.
"אני רוצה שמחר נצא לסבב של אולמות" אמרתי לו.
"כן…" הוא מלמל.

קמתי בבוקר עם המון אנרגיות למרות שהצלחתי לישון אולי שלוש שעות.
יובל הגיע עם ארוחת בוקר עד למיטה.
"כמה שאתה מושלם" אמרתי לו ולא הצלחתי להוריד את החיוך מהפנים שלי.
"הכל בשבילך יפה שלי" הוא ענה.
"אז מה היום כבר סוגרים אולם?" שאלתי אותו וקיוויתי לקבל תשובה חיובית.
"עוד לא. יש הרבה על מה לחשוב" הוא ענה לי.
יובל תמיד היה מחושב, אולי לפעמים מחושב מדי. לפעמים אני מרגישה שהוא יכול להיות האדם הכי אדיש בעולם. באמת איך הוא מסוגל לענות ככה כשהוא רואה שאני בכזאת התלהבות.
"חתונה זאת הוצאה גדולה ולא מזמן עברנו לגור ביחד" הוא הסביר לי.
לא היה לי הרבה מה לומר.

כשהגענו לאולם הראשון התלהבתי ממה שראיתי. השולחנות מסודרים בדיוק לטעמי, המנות טעימות והאולם עצמו יכול להכיל את כמות האנשים שאנחנו רוצים.
"החתונה בקיץ כמובן" עניתי לבעל האולם. "נעשה את החופה בחוץ."
כמובן שכאשר יובל שמע את המחיר הוא מיד שינה את הפרצוף שלו, לחץ את ידו של בעל האולם ואמר לו : "נהיה בקשר."
ככה היה גם באולם השני השלישי ואפילו הרביעי באותו יום.
מכל אולם התלהבתי, כי בתכלס לא עניין אותי האולם כמו היום עצמו. כבר דמיינתי את עצמי צועדת לקראת החופה על ההינומה על הראש, את יובל מחכה לי שם עם החליפה היפה שאני אקנה לו. אני רואה עשרות אנשים שמוחאים רק לנו כפיים.
זה היום שלי.

"יובלי, אתה לא אוהב את האולמות?" שאלתי אותו.
"הם יפים" הוא ענה לי בלי להרחיב יותר מדי.
קלטתי על הפנים שלו שמשהו לא מוצא חן בעיניו.
"הכל טוב?" שאלתי אותו.
"כן קצת כואב לי הראש" הוא ענה. "נדבר מאוחר יותר" הוא אמר והלך לשכב בחדר.

************************************************************************************
"שמע" אמרתי לאודי. "אנשים השתגעו במדינה הזאת, מה זה המחירים האלה של אולמות?!"
"זה עוד כלום אחי" הוא ענה לי. "זה רק האולם, מה אם היא תרצה רקדניות, מנות שף מיחדות, אולי אפילו פנדה שתאסוף את הצ'קים של האורחים."
"אתה יודע לספיר יש ראש לפעמים" הוא המשיך להגיד.
"אני יודע, אני רוצה הכל בשבילה אבל זה פשוט יקר מדי" עניתי לו.
האמת, שכל העסק הזה כבד עליי כרגע.
אני באמת חושב אני זקוק למנוחה קצת מכל העניין. לא מזמן רבנו, השלמנו, עברנו לגור יחד, התארסנו ועכשיו צריך קצת כסף.
לא ידעתי איך אני הולך לספר את זה לספיר.
'אין לי כסף' תירגלתי את מה שאני הולך להגיד לה. 'אני אוהב אותך, אבל צריך קצת זמן כדי להתחתן במדינה הזאת.'
החלטתי שבערב אני הולך לספר לה הכל.

הטלפון מצלצל.
"יובל מה שלומך? זה ברקוביץ" אמר הצד השני.
האמת שמיד זיהיתי את הקול. דוד ברקוביץ היה מנהל העבודה שלי בשירות הסדיר שלי. עבדתי איתו הרבה על הרכבים בגדוד. אמנם לא הייתי החייל המצטיין שם אבל היו בינינו יחסים טובים.
"מה דוד מה שלומך?" עניתי וחיוך עלה על פניי.
"מעולה" הוא ענה לי.
"יש לי הצעה בשבילך, אני חושב שתאהב אותה."


תגובות (2)

הסיפור הקודם היה ממש יפה. מצפה להמשל

01/09/2016 23:09
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך