אהבה בת אלמוות- סוג של הקדמה (ניסיון)

ניר זוכר את הרגע המיוחד הזה עד לפרטים הקטנים שלו. כמובן, בזמן שעשה את זה השתדל לזכור טוב-טוב מה הוא עושה ומה קרה, כדי שלא יקרה מצב שישכח. זה עדיין לא היה בטוח, אבל הייתה לו הרגשה טובה בקשר למה שהוא הולך לעשות.
זה התחיל כשהוא יצא מהאכסניה ששהה בה יחד עם טנא ומרקוס, ממש אחרי שהצליחו לשכנע את מאל, אחיו הגדול (אבל רק בקצת, כי מבחינה פיזית הם באותו גיל. משהו של ערפדים, ההסבר בוודאי יגיע אחר כך), לחזור איתם לאחר שברח מהבית. זה היה סיפור ארוך. ערפדים, ציידים, נבואה מושחתת, סיבוך אחד גדול שאולי במזל נגמר בטוב.
בכל מקרה, הוא כבר היה בדרך ללכת לאוניה שתחזיר אותו לטרנסילבניה, ומשם חזרה הביתה, אבל מועקה שתקפה את ליבו לאחר שיצא מהדלת הכתה אותו בחוזקה. הוא הסתובב לאט והסתכל על דלת הכניסה, ועיניו נשלחו לעבר השושנים האדומות שגדלו בכניסה. הלב שלו דפק בחוזקה. הוא ניגש והתכופף אליהם ונגע בהם בעדינות עם אצבעותיו. הוא זכר טוב מאוד כמה מחשבות מנוגדות עברו לו בראש באותו רגע קצר.
מה כבר יש לי להפסיד? הוא חשב. מקסימום זה יעבור והכל יישכח. ואולי זה יעבוד? טוב. אין לי מה להפסיד.
הוא נשם נשימה עמוקה וקטף את השושן שהחזיק בידו. הוא הרים את ראשו לחלון אחד החדרים. הוא זיהה את האגרטל המוזהב כשעדיין לן שם. שוב הוא נשם עמוקות ונכנס חזרה לאכסניה, ופנה מיד לחדר. הוא אפילו הסתכן (יחסית אליו) ושיקר שהוא שכח בחדר משהו חשוב, כדי שיתנו לו את המפתח.
הוא נכנס ושמר על השקט עד כמה שהיה יכול. הוא פנה למיטה היחידה שלא הייתה מסודרת. המנקה עדיין לא הגיעה לשם, יופי. הוא הניח את השושן על הכרית וחייך חיוך עדין.
עכשיו הוא רק היה צריך לחכות, ולקוות לטוב. בתקווה שהמסר שלו היה ברור מספיק.