אהבה בת אלמוות/בית מייר- פרק 4 (אשמח לתגובות! בבקשה?)

המסיבה התחילה. כל האורחים הגיעו, אני בניהם. כן, עדיין לא הצגתי את עצמי כראוי. קוראים לי טנא מור. אני מכיר את ניר ומאל די הרבה זמן, ואני מודה שבהתחלה לא סבלתי אותם, אבל אחרי החיפוש שניר גרר אותי אליו, שהפך למשימה להצלת כל גזע הערפדים, הבנתי שאנחנו הרבה יותר דומים מכפי שהיה נדמה לי, ושאחרי הכל, שניהם לא נוראים כל כך.
אתם יכולים לראות אותי בתור מכשף. הייתי מסביר לכם בקפידה מה אני באמת, אבל אין לנו הרבה זמן, אז פשוט תראו אותי כמכשף בעל יכולות טלקינזיס, העברה והמרת אנרגיה, חסינות מפני הפיכה לכל יצור קסום כזה או אחר, וגם – ממש קשה להרוג אותי. אלה באמת ארבעת הסיבות למה אני עדיין נמצא בחיים.
אבל מספיק לדבר עליי, אני לא הדמות הראשית עכשיו, צריך לתת את הבמה גם לדמויות המשניות (כי, מה לעשות, הם משניים בסיפור שלי). אבל מספיק לדבר עליי! אני לא הדמות הראשית כאן, אני רק המספר.
הסיפור הזה מתמקד רק במשפחת מייר, ושות'. (מצחיק לקרוא להם משפחה כשמאל הוא היחיד בעל השם הזה).
רגע, איפה הייתי? אה, כן. המסיבה התחילה. האורחים הגיעו. אני, מירה (חברה שלי), שיי (שאמאן, והחבר הכי טוב שלי), אנה (החברה של שיי ושאמאן ומדיום בפניי עצמה) וקאלין ואיילין (אנשי הזאב, שהוזמנו בעיקר בגלל הלחץ של נטלי ומירה לגרום להם להסתדר בניהם).
בזמן המסיבה נטלי השאירה את האחריות למאל וניר. היא בעצמה לקחה את מרקוס לסיור בתוך הבית. היא התרגשה מאוד מההגעה שלו. סוף כל סוף יהיה עוד מבוגר אחראי בבית, והיא לא תצטרך לעשות את כל העבודה לבד.
היא משכה אותו בידו בהתרגשות. מרקוס הפנה את מבטו לניר בחיוך מאופק ומתחנן שיעזור לו. ניר גיחך ונופף לו לשלום. הם יתראו שוב, בסופו של דבר.
מירה ניגשה אליו בחיוך מאושר. "אני ממש שמחה שגם אתם כאן!" היא אמרה.
"אני גם שמח." הוא השיב לה.
"מי הבחור הזה עם נטלי?" היא שאלה.
"הוא, אה, הוא העוזר החדש של המלך, של מאל. קוראים לו מרקוס." ניר הסביר בגמגום מהיר ולא מכוון.
"מרקוס? זה שליווה אתכם בחיפוש?" היא שאלה.
"כן. כן. זה הוא." ניר חייך.
על פניה של מירה עלה חיוך מרוצה ותחמן. היא גיחכה. "אתה, אולי, רוצה לספר לי משהו?"
"איזה מין משהו?" ניר העמיד פני תמים והפנה את מבטו לכל עבר מלבד אליה.
"אולי משהו שקשור לסיבה שבגללה נפרדנו?" היא שאלה.
ניר התקומם ולקח אותה לפינה רחוקה ומוסתרת כשהוא סותם את פיה תוך כדי. הוא הוריד את ידו לאט והסתכל סביבו כדי לבדוק שאין אף אחד שיכול לשמוע אותם. "בבקשה, אל תגידי כלום." הוא ביקש.
"למה לא?" היא שאלה בהפתעה.
"בגלל שאף אחד לא יודע. מבחינתם, אנחנו רק חברים טובים." הוא הסביר.
"למה?" היא שאלה בדאגה.
"זה לא מה שאת חושבת." הוא הרגיע אותה בחיוך. "הוא בעצם בא בגללי, ואני לא רוצה לפרסם את הקשר הזה מוקדם מדי, את מבינה?"
היא חייכה והנהנה.
"אז שום מילה." הוא שם את ידו על פיו כדי להדגיש את הבקשה שלו.
"שום מילה." היא עשתה כמוהו.

בחנתי את הבית החדש של האחים. אם מסירים את הקישוטים מהקירות ומהתקרה, הוא דווקא נראה בסדר. הוא היה גדול מאוד, וכהה, כמו הבית הקודם. לא התפלאתי שהבית גדול כל כך. כל משפחות הערפדים גדולות מאוד, לכן דרוש מקום רב. כמו אנשי הזאב, אצלם המשפחה היא בעדיפות ראשונה. לפחות יש להם משהו אחד במשותף, מלבד השנאה ההדדית.
"אז?" מאל ניגש אליי בחיוך מסוקרן ותחמן.
"אז – מה?" שאלתי בבלבול.
"איך אנחנו היום?" הוא שאל.
"אתה בטוח שזה הזמן לזה?" נאנחתי.
"לא, לא, אני באמת שואל אותך. אנחנו בסדר?" הוא הגיש לי את ידו בחיוך. הרמתי גבות בתהייה. גלגלתי את העיניים שלי בחיוך ולחצתי את ידו.
"אני מניח שכן." השבתי לו.