אהבה בת אלמוות/בית מייר- פרק 3

לפני חמישה ימים, בעיר גראונד-סיטי, מרקוס חזר מטרנסילבניה לביתו. אביו, אנדרו קיין, ואחותו, קלרה, חיכו לו בסלון. כשפתח את הדלת בדש, הכלב שלו והחבר הכי טוב שלו, התנפל עליו בליקוקים. קלרה רצתה אליו לאחר מכן וחיבקה אותו בשמחה.
"איזה יופי שהכל הצליח!" היא קראה בחיוך.
"כן." הוא חייך אליה מלמעלה. גם אחרי שנים הוא עדיין היה גבוה יותר ממנה.
אביו התקדם אליו בחיוך. הוא הניח את ידו על כתפו. "עבודה טובה." הוא אמר בגאווה שלא נראתה בעיניו במשך מאות שנים.
"היי, אבא." מרקוס השיב לו באיפוק. "אני צריך להגיד לך משהו." הוא לא חיכה לומר לו.
"כן. בטח." אביו הבין. הוא הפנה את מבטו לקלרה והיא הבינה את המסר. היא קראה לבדש לבוא איתה לקומה העליונה בזמן שרצה לחדרה.
"אז זה העניין," מרקוס הסביר. "מאל הוכתר למלך הערפדים, והמועצה הסבירה לו שלמלך צריך להיות עוזר, אז חשבתי על זה, והגשתי מועמדות לתפקיד."
"זה נהדר!" אביו חייך. "אז זה אומר שאתה עובר לגור בארמון."
"טכנית, באחוזה." מרקוס תיקן אותו. "אבל, לגרום לך גאווה זו לא הסיבה היחידה שהגשתי את המועמדות."
"על מה אתה מדבר?" החיוך על פניו של אביו נעלם בהדרגה. הוא הפך להבעה מודאגת. "מה שיש לך להגיד, תגיד."
"בסדר." מרקוס נשם עמוק והתוודה. "פגשתי מישהו."
אביו נהיה מבולבל. "ברור שפגשת מישהו, אתה תמיד פוגש מישהו כשאתה יוצא למשימה-"
"לא ככה, אבא." מרקוס נאנח. "ככה, כמו שפגשת את אמא." הוא ניסה להסביר לו בעדינות.
"אני לא חושב שאני מבין אותך." הוא השיב, אבל שיקר. מרקוס ידע בוודאות שהוא יודע על מה הוא מדבר, הוא רק בוחן אותו. אולי מרקוס יחליט לחשוב שוב ולשכוח מההודאה שלו. אבל כנראה שהוא לא הכיר את הבן שלו טוב כל כך כמו שהוא חושב.
"איך אני אגיד את זה כדי שתבין? אה, כן, אני הומו." הוא השיב בזעם מאופק, השתדל שלא להתפרץ עליו. שוב הוא רומז לו שהוא לא בסדר, והוא לא אהב את זה. אם יש משהו שהוא למד מהמסע הזה, זה שאין לו שום סיבה לפחד מאבא שלו. "הפעם ההיא לפני חמש שנים? זו לא הייתה טעות. לא שלי, לפחות. אני פגשתי מישהו ואני יודע שאני אוהב אותו אבא, אז בבקשה-"
חבטה חזקה פגשה את לחיו והשאירה אותו המום ומשותק במקום. ראשו פנה הצידה והלחי שלו בערה מכאב. מזווית מבטו הוא שם לב לעיניו היוקדות של אביו שהסתכל עליו בכעס וגועל.
"אתה חתיכת אידיוט!" הוא צעק עליו. "אתה באמת חושב שמישהו כמוהו יתעניין בך? הוא בן מלוכה, ובני מלוכה לא חוטאים." הוא הרים את ראשו וכיווץ את עיניו בתהייה. "הוא-?"
"זה לא המלך." מרקוס השיב בשקט. "זה אח שלו. ואני יודע-"
"אתה יודע מה? מה אתה יודע? אתה רק ילד קטן שעדיין לא הספיק להתבגר. אתה מבולבל-"
"אני לא מבולבל!" מרקוס צעק עליו. "אני יודע יותר ממך בקשר לכל מה שקשור לאהבה, לסובלנות, ולהתנהגות הגיונית."
"התנהגות הגיונית? אתה זורק את כל מה שיש לך רק בגלל סיכוי קטן להיות עם מישהו, שברור ששום דבר לא יצא מזה." אביו אמר. מרקוס הרים אליו את ראשו. "אתה צריך לשכוח מזה, ולחזור לחיים האמיתיים."
"אילו חיים? של הסתגרות בתוך עצמי, רדוף בפחד שאני אעשה איזשהו צעד שגוי ואהרוס הכל?" מרקוס שאל אותו.
"כן, אה? אני מניח שכבר עשית את הצעד הזה."
"מה?" מרקוס שאל בחשש.
"צא מכאן." אביו ציווה עליו.
"מה?"
"צא. אני לא רוצה לראות אותך יותר." הוא אמר.
מרקוס חייך לפתע בהקלה. "יופי. אני מניח שזה הדדי." הוא אחז את התיק שזרק על הרצפה והניח אותו שוב על גבו והסתובב לפתוח את הדלת.
"מרקוס." אביו עצר אותו לפני שיצא מהאחוזה. "אתה עדיין יכול להתחרט ולחזור, אבל תזכור, שאם אתה יוצא מהדלת הזאת, אתה לא חלק מהמשפחה הזאת יותר."
מרקוס הסתובב אליו והניד את ראשו בביקורתיות. הוא יצא וסגר אחריו את הדלת, לא לפני שבדש, שצפה כמעט בכל מה שקרה, רץ מהר ויצא יחד איתו החוצה.
קלרה ירדה בגרם המדרגות והתקרבה אל אביה. על פניה ארשת פנים מודאגת ומדוכדכת כאחת. "אבא, מה עשית?" היא שאלה.