אהבה בשמים-פרק 1

"אני לא מסוגלת יותר" אמרתי בייאוש והתיישבתי על הספסל בשדה תעופה, רון הביטה בי במבט מופתע אבל לא הוציאה מילה מהפה. "נמאס לי כל יום לטוס ולהסביר,נמאס לי כל יום לחלק לנוסעים האלה אוכל ונמאס לי שאין לי מנוחה בחיים." אמרתי בעצבים ובייאוש,
"אמה אני מבינה את התקופה שעוברת עלייך ו…" היא ניסתה לאמר אבל קטעתי אותה באמצע,
"רון את לא מבינה כלום.אמא שלי חולה בסרטן ואני וחבר שלי נפרדנו בגלל שאי פשר להיות בקשר עם דיילת!" צעקתי בעצבים
"אמה נא להרגע" שמעתי את קולו של מנהל החברה,הוא היה בגיל שלי, עיניים ירוקות,שיער שחור מסודר,עצמות לחיים בולטות,זיפים אבל לא מוגזמים,הוא היה חטוב והיה לו קול מחוספס וצרוד.
"אני..אני מצטערת" גימגתי בשקט והוא הנהן והלך משם. רון הסתכלה על צעדיו והתלהבה כמו ילדה קטנה שקיבלה סוכריה, "הוא הורס" היא אמרה בחיוך גדול
"הוא בסדר" מילמלתי ושיקרתי לה ולי,הוא יותר מבסדר.
"רק בסדר?על מי את עובדת" היא אמרה ואני גילגלתי את עיניי,כמה שהוא חתיך הוא רשע.
"אני זזה,אני עייפה מתה.נתראה מחר" אמרתי בשקט ובעצבים,שנאתי את המילה מחר.מילה מגעילה של עוד יום עם כאבים. לקחתי מונית והסתכלתי על התמונות שלי עם אדיר, הגעגוע חזר אלי,הוא הבטיח לי שביום מין הימים נתחתן נביא ילדים לעולם ונחייה באושר.לאן ההבטחה הזאת ברחה? בטח כבר עם מישהי אחרת שכן אוהבת אותו,שכן דואגת לו ושכן איתו לא משנה מתי. המונית עצרה ליד ביתי ויצאתי ממנה,רציתי לבוא לבית הזה ולא לבית משוגעים שזה לבית של הוריי,לא היה כוח לראות את אמי סובלת מכאבים בגלל הסרטן,את אבי עם דמעות שצועק לה שתתמודד עם זה עוד קצת ואת אחותי הקטנה, התקווה היחידה שלי שנכנסה לדיכאון בגלל אמא,אבל אין זמן לדאוג לה,לא לי ולא להוריי. "מושי" אמרתי בשקט לאחותי הקטנה שענתה
"אמה איפה את?" היא שאלה בטון עצוב כרגיל
"מושי שלי אני בבית בואי אלי" אמרתי בשקט
"אני בדרך" היא מילמלה וניתקה, היא כולה בת שתים עשרה וכבר בדיכאון? למה ההורים לא יכולים לטפל בה?. "מושי שלי" קפצתי עליה בחיבוק דוב, היא הסתכלה עלי עם עינייה הכחולות והעצובות "אמה המצב של אמא החמיר" היא מילמלה בכאב
"אמא חזקה היא תשרוד" אמרתי והתכופפתי לישיבת צפרדע כדי להיות בגובה שלה, תפסתי בפיה ומשכתי כלפיי מעלה מנסה לגרום לה לחייך, "אל תעשי את עצמך שהכל טוב,הכל נוראי" היא מילמלה ודמעות ירדו מעינייה,לא הבנתי על מה היא מדברת. "מה קרה?" שאלתי בשקט
"אני..אני בהיריון" היא מילמלה והרגשתי את ההלם מכה בתאי המוח שלי ולא יכלתי לענות ולא לזוז…