אהבה בריטית- פרק 3

״סליחה שאיחרתי״ אני אומרת ומתיישבת ליד השולחן ״לקח לי זמן להתארגן״
״אז איית׳ן…איך אתה מתרשם מהאחוזה?״ אבא שואל אחרי שרק קולות האכילה נשמעו.
״מאוד יפה אדוני, אהבתי במיוחד את הגנים״ הוא מחייך אל אבא שלי ונותן עוד ביס לבשר.
״כך האב כך הבן״ אבא שלי אומר את המשפט שלו ״רק חבל שכמה נערים רצו על הדשא ורמסו אותו…״ הוא נאנח.
אני מחליפה עם איית׳ן מבט מבוהל.
״מה זאת אומרת?״ הוא מעמיד פני תמים.
״הגנן שאחראי על הדשא הדרומי התלונן באוזניי על הדשא הרמוס עקב השתוללות של כמה נערים עליו״
״ולמה שלא ישתוללו?״ איית׳ן שואל ואני בשנייה האחרונה מתאפקת לא לירוק את המים החוצה.
״מה זאת אומרת?״ אבא שלי בוחן אותו.
״בחייך, מיסטר דארסי, דשא נועד שידרכו עליו, שישתוללו עליו, שיהנו עליו״
״אני חושש שטעות בידך, איית׳ן, הדשא אצלנו נועד ליופי, לא לשום דבר מהדברים שאמרת כרגע.״ הוא אומר בקול תקיף.
״אולי הנערים האלה ניסו למשוך את תשומת ליבך שזה לא נכון״ איית׳ן אומר בקול רגוע ושליו.
״אתה אומר שאתה מצדיק אותם?״ 
״כן, אני מניח שכן״ הוא אומר בהבעה מהורהרת.
״בדיוק כמו אביך…״ אבא שלי ממלמל ״אתם האמריקאים לא מבינים בדברים הללו״
״אוי נו ג׳ורג׳, זה רק דשא״ אמא שלי מניחה את ידה על ידו.
״כן ניקול, אבל אם לא נשתלט על הדשא זה ידרדר למקומות אחרים!״ אבא שלי מסביר לה.
״מה איתך אליזבת?״ איית׳ן פונה אליי פתאום ״מה את חושבת על הדשא?״
״אה..אה..אני..אני מסכימה עם אבא שלי״ אני משפילה מבט.
״באמת?״ אני מרגישה את מבטו עליי ״אני דווקא די בטוח שהיית נהנית לרוץ פעם על הדשא שלכם, הוא נראה לי מאוד נחמד״
״איית׳ן!״ אמא שלי מסתכלת עליו בתדהמה.
״סליחה״ הוא משפיל את ראשו ״אלה פשוט הדעות שלי״
בשאר הארוחה משתררת שתיקה.
״אני חושבת שאני אלך עכשיו לדרכי״ אני אומרת ונעמדת.
״אני ילווה אותך לחדר״ איית׳ן נעמד גם. 
״קדימה, לכו״ אמא אומרת.
״את עם אבא שלך?! נוו באמת, אני יכול להשבע שנהנת לרוץ על הדשא הזה״ הוא אומר לי בתוכחה.
״ששש׳!״ אני אומרת לו בלחץ ״תקשיב זאת הייתה סתם טעות אוקיי? לא הייתי צריכה לעשות את זה..פשוט…פשוט תשכח מזה טוב? מה שהיה היום היה טעות!״
הוא מחייך.
״מה?״ אני לא מבינה.
 ״את יודעת מתי אומרים את זה אצלנו?״
״לא…מתי?״
החיוך שלו מתרחב ואני מבינה.
״זה לא ככה!״ אני אומרת לו.
״אני בטוח״ הוא ממשיך ללכת ״אז ככה זה אתכם? הדשא מרתיח אתכם כל כך?״
״אתה התחלת את כל העניין הזה״ אני מזכירה לו.
״כי את לא מדברת, הייתי חייב למצוא משהו לדבר איתך, לא? זה לא היה מן הנימוס שנשתוק כל הזמן״ הוא נעצר מול הדלת שלי.
״מה?! אל תנסי להאשים אותי בזה! אתה גררת אותי לתוך זה!״ אני אומרת בתוך החדר כשהדלת פתוחה.
״אולי״ הוא נותן לי את החיוך השובב שלו ״לילה טוב גבירתי, חלומות פז״ וסוגר את הדלת.