אהבה בקול רם – פרק 11

אהבה בקול רם
פרק 11 – חלום או מציאות

"כנס" אמרתי בחיוך כשפתחתי את הדלת.
"וואו איזה בית" אמר ואני חייכתי.
"תעלה למעלה, אני עכשיו באה" אמרתי לו והוא עלה לחדרי.
לאחר שמזגתי לנו שתייה וכמה שוקולדים בצד עליתי למעלה ביחד עם המגש.
"אוסטין?" קראתי בשמו כשראיתי אותו מסתכל בתמונות שלי כשהייתי קטנה.
"איזו מצחיקה" אמר והצביע על אחת התמונות שלי וצחקתי.
"נתחיל בביולוגיה?" שאלתי והוצאתי את כל החומר מהתיק.
"כן" אמר והתיישבנו על המיטה שלי.

"הבנת?" שאלתי לאחר שעתיים שלמות שרק לימדתי אותו למבחן.
"כן" אמר ואני נשכבתי על מיטתי מרב עייפות.
אוסטין קם מהמיטה שלי ושתה מהמים שהבאתי לו.
"איפה ההורים שלך?" שאל ואני פתחתי את עיניי שעד עכשיו היו סגורות.
"הורים?" שאלתי וגיחוך נפלט מפי.
"כן, הורים" אמר והתיישבתי שוב על מיטתי.
"הורים. אפשר להגיד שהם לא היו ההורים הכי טובים בעולם" אמרתי בכעס ואוסטין הביט בי בעיניים גדולות.
"או – אני מצטער.. אם את לא רוצה לדבר על זה.." אמר ואני הבטתי בו.
"לא, זה בסדר" אמרתי והוא התיישב לידי.
"ההורים שלי היו רבים כמעט כל יום מאז שאני זוכרת את עצמי. אפשר להגיד שזה כמעט הרס לי את הילדות. ההורים שלי רצו להתגרש בערך כשהייתי בת 11 אבל הם לא התגרשו כי הם לא רצו להרוס לי ולאחותי. הם היו חוזרים מאוחר הביתה מהעבודה והיו מוציאים את העצבים מהעבודה עליהם. כשהייתי בת 13 היה יום שזה היה השיא אז פשוט התחלתי לצרוח עליהם שיפסיקו להרוס לי את החיים. כשהייתי בערך בת 15 ההורים שלי התגרשו בלי שידעתי. הייתי עם אמא שלי בבית ואבא שלי לא היה חוזר הביתה ולא ידעתי למה. יום אחד שאלתי את אמא שלי והיא אמרה שהם התגרשו. זה שאבא שלי לא נפרד ממני ולא שמר איתי על הקשר ואפילו לא שומר איתי ולא עם אחותי על קשר עכשיו גורם לי להיות עצבנית עליו יותר מכל. אמא שלי עובדת עד מאוחר ככה שאני כל יום וכל היום פשוט לבד בבית עם אחותי. כשהייתי בגיל 15 הייתי נוסעת לדודים שלי כל פעם אבל זה כבר לא אותו דבר. עכשיו זה כבר לא נעים להתחיל לחיות אצלם תקופה קצרה. בקיצור, אני כל הזמן לבד בבית עם אחותי, אני לא ראיתי את אבא שלי כבר שנתיים ואפילו לא דיברתי איתו ואין לי מושג בכלל איפה הוא. אני בקושי רואה את אמא שלי ואני כבר מגיל 15 אפשר להגיד מנהלת את הבית לבד ואחותי עוזרת לי. וזה ממש לא היה כיף לילדה בסוף גיל ההתבגרות. לפחות עכשיו אני לומדת לחיות עם זה ואני רגילה לזה כבר" שפכתי את אשר על ליבי כשאוסטין מביט בי במבט מופתע.
"אני.. אני לא יודע מה להגיד" אמר ואני השפלתי את מבטי כשאני מחזיקה בחוזקה את שמיכתי, מנסה לא לקרוע אותה.
"אתה לא צריך להגיד כלום.." אמרתי בשקט ודמעה ירדה מעיניי.
לרגע הרגשתי את אצבעותיו של אוסטין מלטפות את הלחי הימנית שלי ומעביר את אצבעותיו לסנטרי; מרים את ראשי לגובה עיניו.
"הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך.." פתח וניגב את דמעותיי עם אגודליו.
"שאני תמיד פה בשבילך" אמר ואני חייכתי חיוך שבור.
הוא משך אותי לחיבוק חם וחזק. לא רציתי לשחרר ממנו כמו בכל פעם שאנחנו מתחבקים.
"את יודעת…" אמר והביט בעיניי לאחר ששחרר קצת מהחיבוק.
"אני לא מבין.. איך עד עכשיו.. אני לא איתך" אמר בנשימה עמוקה ואני קפאתי.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בשקט כשידיי על חזהו.
"אני מתכוון לזה.. שאני פשוט לא יכול בלעדייך" אמר ואני הבטתי בעיניו הירוקות, רועדת מעט ממילותיו היפות.
"אוסטין.." אמרתי והרחקתי אותו מעט ממני, מה שגרם לאוסטין להתבלבל מעט.
"מה קרה..?" שאל ואני זזתי אחורה והשפלתי שוב את מבטי.
"אתה.. עם אמילי.." אמרתי בשקט ונשמעה נשימה עמוקה בחדר. כאב לי.
שמעתי את אוסטין מתקרב אליי מה שגורם לי ללכת אחורה עד שהרגשתי קיר מאחוריי.
"אני יודע.. אבל אני לא יכול יותר" אמר בתשוקה כשגופו נגע בשלי וידו לצד ראשי; נשענת על הקיר שמאחוריי.
"מה עכשיו?" שאלתי כשהרגשתי את נשימותיו על פניי ואת הפה שלו ממש כמה סנטימטרים על פי.
"עכשיו זה.." אמר ולאחר שנייה הרגשתי את שפתיו על שלי. הייתי קפואה, לא ידעתי שזה מה שקורה לי עכשיו. לא רציתי להתנגד.
בהתחלה נשק בעדינות אך לאט לאט הנשיקה הפכה ליותר מהירה וידיו החלו לגלוש למותניי ולתפוס בחוזקה כשידיי מלטפות את שערו.
הרמתי את אחת מרגליי והשענתי אותה על הקיר שמאחורי. תפסתי את אוסטין בשוליי מכנסיו ומשכתי אותו לבין רגלי המורמת לרגלי המונחת על הרצפה; רוצה להרגיש ממנו עוד, מה שגרם לי להעמיק את הנשיקה בתשוקה.
אוסטין החל לרדת לצווארי ולעטוף בחוזקה את רגלי מה שגרם לאנחה קטנה לצאת מפי.
לאחר שלא היה לנו אוויר, התנתקנו והבטנו אחד לשני בעיניי; יודעים שעשינו טעות.
נשמתי עמוק וכך גם אוסטין.
"ואיך אמילי תגיב על זה?" שאלתי בשקט כשאוסטין עדיין קרוב אליי.
"אני לא יודע" אמר בשקט ונשק את הלחי שלי בחום.
לאחר כמה שניות שהיינו קרובים אחד לשני, הוא לקח את התיק שלו ויצא מהבית; משאיר אותי עם תחושת אשם וריקנות בבת אחת.
יופי אוסטין, זה רק מה שחסר לי.
אני מצטערת אמילי..
אבל אני אוהבת את אוסטין..