אהבה בסיכון – פרק רביעי

אנה נסוגה לאחור במהירות, מבטה קודר.
בדלת עמד ג'ק , מחייך חיוך שהגעיל את אנה.
"אז מה , לא הרשת לי לגעת בה רק בגלל שתכננת עליה מההתחלה ? " צחק.
מבטה של אנה הפך נגעל, היא קמה במהירות, מתכוננת לבריחה.
"את לא הולכת לשום מקום " אמר פיטר בקול שקט.
"אתה מפריע לנו " חייך פיטר אל ג'ק.
"מצטער אחי " צחק ג'ק ויצא מהחדר.
"אני יכולה לחזור לחדר שלי?" שאלה בשקט.
פיטר הנהן.
"אני אלווה אותך" מלמל.
אנה הביטה בו , עיניה בוחנות כל פרט ופרט בו.
שיערו הבהיר והנוטה לבלונדיני היה מוסתר תחת כובע בצבע חאקי, ועיניו הכחולות הביטו בה.
פניו היפות היו אדישות למדי, ולבושו היה קודר.
מדי הצבא הנאצי היו בצבע חאקי , לרגליהם מגפי עור המגיעות עד לברכיים, ותמיד היה עליהם נשק חדיש וקטלני.
היא בחנה את מדיו של פיטר, אין ספק שהוא היה מהבכירים.
אולי מפקד, אולי חייל ששובח פעמים כל כך רבות כך שאפילו הוא בעצמו אינו זוכר כמה.
אנה בלעה את רוקה.
"כמה יהודים הרגת?" שאלה אותו, עיניה מביטות בעיניו.
הוא חייך חיוך קלוש.
"אפס"
מבטה של אנה הפך מופתע, היא הביטה שוב בצלשים, בסיכות, בנשק אשר בחגורה.
"אבל.. איך..?" שאלה, לא מבינה.
"ככה זה שאבא שלך מפקד בכיר בצבא" מלמל.
הוא הוציא כיכר לחם ושם בידיה של אנה.
"תאכלי. את כל כך רזה.." מלמל ובחן את גופה הרזה.
"אני לא צריכה טובות מאף אחד. במיוחד לא מחייל נאצי" אמרה, פניה כועסות.
" את כל כך מרדנית, אמרו לך את זה פעם?" חייך אליה חיוך רך מעט.
"אמרו. ואמרו גם שיש לי לב מקרח, זה נכון אדון חייל?" שאלה, בעיניה מבט מזוגג.
הוא לא ענה.
"גם אמרו שצריכים להשמיד את כל היהודים. זה גם נכון?"
שאלה, עיניה עצובות מעט.
"זה לא נכון" לחש בשקט.
"אנחנו בני אדם" העיזה להגיד.
"אנחנו שווים" בעיניה עלו דמעות, אך היא סילקה אותן במהירות.
"ודרך אגב, אין לי לב מקרח" חייכה חיוך נטול הומור.
הוא חייך אליה בחזרה, חיוך קטן וכמעט ולא נראה.
"בואי, את צריכה לחזור לחדר שלך"
"ושל עוד בערך.. חמישים אנשים" גחכה.
"בערך" חייך חיוך עקום.
הם יצאו מחדרו של פיטר, והתחילו ללכת ברחובות.
אנשים רבים שכבו על הכביש, ראשם מדמם, או שהמפרקת שלהם שבורה.
פיטר הוציא את הקדחו וכיוון אל אנה, מורה לה ללכת.
היא ידעה שהוא עושה את זה רק מפני שאם לא היה עושה את זה, שניהם היו נראים חשודים.
עיניה הביטו בגופות אשר שכבו ללא כל רוח חיים על הכביש, בעיניה מבט קשה להבנה.
פיטר הביט בעיניה, מנסה לפענח את אותו המבט ששיגע אותו כל פעם מחדש.
זה היה מבט מהורהר, אולי כועס, ואולי גם פגוע.
ואולי היו בו הרבה יותר רגשות ממה שהוא מראה.
ואולי גם לא.
כל מה שהיה קשור לאנה היה בגדר תעלומה.
יד תפסה ברגלה של אנה.
זאת הייתה של ילד קטן, אשר שכב על הכביש, משתעל.
המבט בעיניה של אנה הפך לברור.
מבט כאוב.
היא התיישבה על הרצפה, בעוד פיטר לא יודע מה לעשות.
להרביץ לילד?
לתת לה לטפל בו כמה דקות?
למשוך אותה מהרצפה ולהמשיך להוביל אותה לחדר?
היא ליטפה את פניו של הילד שלא הכירה.
הוא היה נראה לכל היותר בין חמש.
דמעות מלוחות זלגו על לחיה, ידה מלטפת את פניו בעדינות, והוא עוצם את עיניו.
לאחר פחות מדקה איבד הילד את נשימתו.
לא לפני שנשק ללחיה של אנה, ובכוחותיו האחרונים לחש מילה אחת, שלעולם תחרט במוחה של אנה.
"תודה"