אהבה בסיכון- פרק אחרוןןןן

חודש עבר לו, ואנה ופיטר כבר התמקמו בבית קטן באטליה.
היחסים בניהם היו מדהימים.
הם אהבו אחד את השניה יותר מכל דבר אחר.
למרות כל מה שעברה אנה בשואה, אנה נשארה חזקה.
היא ידעה שמשפחתה האהובה שכבר אינה בחיים הייתה רוצה שאנה תמשיך בחייה כרגיל, אך זה היה כל כך קשה עבורה.
זה היה יום חורפי , אנה ופיטר ישבו על הספה, שמעליהם שמיכת פוך עבה וחורפית.
"אני אוהב אותך." לחש לתוך אוזנה.
אנה צחקקה מעט ונשקה ללחיו בעדינות. "גם אני אותך." לחשה אליו בחזרה.
לפתע עיניה הפכו עצובות, בעוד דמעות זולגות על לחיה.
זה לא היה חדש לפיטר, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלפתע אנה מתחילה לבכות.
הוא חיבק אותה בחוזקה אליו, ראשו קבור בשיערה.
"אני מצטער." לחש לתוך שיערה ונשק לו.
"אתה לא צריך להצטער. אתה נקודת האור היחידה שלי בין כל החושך הזה." חייכה מעט מבעד לדמעות.
"ואת קרן השמש היחידה שמסנוורת אותי ביום גשום." חייך חיוך עקום.
"דפוק…" מלמלה בחיוך משועשע.
"תודה עלמתי." צחק לתוך שיערה.
היא דחפה אותו ממנה בעדינות, בעוד הוא נצמד אליה.
"את מנסה לברוח ממני, עלמתי?" צחק ונשק לאפה.
"אתה נשמע כמו סבא." צחקה ונשקה לשפתיו בעדינות.
"הסבא שלך." חייך אליה חיוך אוהב.
הם המשיכו להשתעשע , צוחקים ומתנשקים מפעם לפעם.
אנה לעולם לא האמינה שקיים רוע כל כך גדול בבני האדם.
אך היא גם לא האמינה שקיימת אהבה כה חזקה , שמנצחת הכול.