אהבה בנשף – פרק א': מסכות בליל ירח מלא

מריה אנטוניו השלישית ישבה בחדרה שבמגדל המפואר והתכוננה לנשף המסכות. למרות שאביה, המלך אדוארדו, רצה שיקשטו את הנסיכה בכל העיטורים היקרים, בחרה מריה בשמלה לבנה אדומה ובמסכה לבנה מנצנצת.
"קבלו את הוד רוממותה, הנסיכה מריה השלישית!" הכריז הכרוז המלכותי.
מריה צעדה, מטופפת על רצפת העץ המבריקה בנעלי העקב הלבנות והפשוטות שלה, יורדת במדרגות הכהות. איש במסכה סגולה, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ארוכים, הסתכל עליה בעיניו הכחולות החודרות ושאל בהיסוס, "האם הגברת מריה תואיל לרקוד איתי?"
מריה הביטה בו, בחנה אותו וענתה בפשטות, "כן, אדוני,".
"שנתחיל בוואלס המלכותי?" שאל האיש המסתורי.
"כן,"
השניים רקדו, הוא מחזיק אותה והיא כמעט מרחפת, עד שהגיע הריקוד האהוב על מריה: וואלס הקפיצות הספרדי והמיוחד.
"זה הריקוד האהוב עליי. המוזיקה שלו נהדרת," אמר האיש, "בדיוק כמו שתי עינייך."
מריה הסמיקה, והשניים התחילו לרקוד.
"אני רוקד איתך בליל ירח מלא, בואי נצא למרפסת, בנוף המושלם הלב מתמלא," זימר האיש.
"מה שמך?" שאלה מריה בסקרנות.
"לפעמים, צריך לדעת, ולפעמים צריך להסתקרן. את תגלי הכל. אני צריך ללכת. להתראות, מריה," והוא התקרב אליה וחיבק אותה. מריה הצמידה אל כתפו את ראשה, ולרגע היה נדמה לה שדמעה בצבצה מעינו הכחולה. הוא קירב את שפתותיו אל שפתותיה, וכמעט שהן נגעו, אך האיש התנתק ממריה ודילג אל הדלת, משאיר אותה במרפסת, מסתכלת עליו ומחכה בקוצר רוח לנשף הבא.