אהבה בלתי אפשרית- פרק 10

"נעשה חתונה קטנה, עם 2 עדים" אמר שי
"אני..אני לא יודעת מה להגיד!" קפצתי עליו.
"זה אומר כן?" שאל וצחק.
"ברור!!" צחקתי ביחד איתו.
"מי יהיו העדים?" שאל
"אחותי מרים, ומישהו מהצד שלך, אולי חבר?"
"אוקיי, חבר שלי, יהלי."
"יהיה חתונה משגעת!"
"כן, חוץ משתינו,רב,מאחותך וחבר שלי לא יהיה אף אחד."
"וגם בלי אולם, ובלי עוגה!"
"אבל איתך זה כבר שווה..!" אמר ונישק אותי.

באתי הביתה,
"מרים!" קראתי לה.
"מה?" שאלה ובאה אליי.
"יש לי בשורה משמחת!" חייכתי אליה.
"מה, ליאת?" שאלה בסקרנות.
"שי.." אמרתי לאט.
"נו…?" לא הייתה לה סבלנות.
"הוא הציע לי נישואים!" צעקתי אך בלחש.
"מה?" שאלה בפה פעור.
"כן!" אמרתי לה
"מה תגידי לאמא ואבא?" שאלה.
"אני לא אגיד" אמרתי "זו תהיה חתונה קטנה, עם רב ועם עדים ואת תהיי עדה!"
"אממ.. אוקי..!" נלחצה.
"מה יש?"
"כלום, פשוט…"
"פשוט מה?"
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
"כן.. אני בטוחה!" לחשתי עוד יותר "אני אוהבת אותו!"
"את אוהבת אותו או שנדלקת עליו?"
"מה זאת השאלה הזאת ברור שאני אוהבת אותו!!" צרחתי אבל בשקט.
"טוב, זו בחירה שלך.."
"אל תשחקי לי אותה אמא, טוב?" התרגזתי.
"אל תדברי איתי ככה!" התרגזה "את יודעת מה? אני לא אהיה עדה שלך!"
"מה?" הופתעתי מדבריה של הנרגזת.
"כן, את מדברת אליי ככה ואת רוצה שאני אשב בשקט?!"
"את צודקת, אני מצטערת. בבקשה, תהיי עדה שלי!"
"לא, אני נגד החתונה הזאת אז אני לא אהיה עדה שם." אמרה והלכה.
"אל תעשי לי את זה!" צעקתי לעברה אך היא לא ענתה.

"הלו?" ענה תשוש ועייף.
"שי?" שאלתי.
"כן, מה?"
"אחותי לא רוצה להיות עדה, היא נגד החתונה"
"מה?!" צרח בטלפון.
"אתה בסדר?" שאלתי בפחד.
"כן," ענה "אז מה נעשה?"
"אני יודעת!" קפצתי ממיטתי. (באותו הזמן שכבתי במיטה)
"מה? מה?"
"אולי סבתא שלי תסכים, היא תמיד הייתה בעד חתונה מוקדמת והיא יודעת עלינו!"
"יופי! לכי אליה מחר ותשאלי אותה..טוב?" שאל בשמחה.
"ברור, אני אעשה הכול בשביל החתונה שלנו ובשבילנו!"
"ליאתוש…מה הייתי עושה בלעדייך?!"
"לא היית מתחתן מוקדם…" אמרתי בשקט
"זה אני רציתי, אני הצעתי לך נישואים"
"טוב, אמא קוראת לי. אני הולכת, ביי"
"מתי נפגשים שוב?" שאל בקוצר רוח.
"בחתונה שלנו.." החיוך צץ משפתיי.
"אני כבר משתוקק לראותך!"
"אני חייבת לנתק, ביי" ציחקקתי.
"ביי," אמר וניתק.

למחרת הלכתי לסבתא,
"שלום, מתוקה שלי!" אמרה וחיבקה אותי חזק חזק בפתח הדלת "היכנסי"
"תודה, סבתא" נהייתי נימוסית.
"מה מעשיך פה?" שאלה
"יש משהו שאני רוצה להגיד לך" אמרתי ובלעתי את הרוק שלי.
"מה?" שאלה והתקרבה אליי.
"זה בקשר לשי.." אמרתי.
"מי זה? תזכירי לי" לא הבינה.
"החבר שלי,, ראית אותו פעם," ניסיתי להסביר לה.
"אההעעה!!" נזכרה. "מה איתו?'
"הוא הציע לי נישואים.." השפלתי את ראשי.
"מה?" הופתעה "הילדה שלי מתחתנת?"
"אבל אנו לא נעשה אירוע" אמרתי לה.
"אבא ואמא יודעים?"
"לא" שללתי.
"מה נעשה, ילדה שלי?" נאנחה "עד מתי תסתירי את הבחור?"
"מרים יודעת עליו, גם אמא אך היא חושבת שנפרדתי ממנו.."
"את לא תספרי להם אף פעם עליו? על החתונה שלכם?"
"אממ.. לא יודעת" אמרתי "בקיצור רציתי לשאול אותך אם תוכלי להיות עדה?"
"אני.. אני לא יודעת, אני לא רוצה לעשות דבר בנוגע לזה בלי רשות הוריך, הם בכל זאת הוריך"
"הורים שלא מבינים את רגשותיי"
"הוא חמד של בחור, תביאי אותו לארוחת שבת מתישהו" אמרה "תלבישי אותו כמו דתי ותציגי אותו כמישהו שחברה שלך הכירה לך אותו, ואז אני אהיה עדה בחתונה"
"בסדר, אך את תוכלי לבוא לארוחת שבת הזאת?" שאלתי בהיסוס.
"בסדר" חבקה אותי "התקשרי אליו ותשאלי אותו"
"טוב, להתראות!" אמרתי והלכתי.

-ההמשך יבוא-