אהבה בהכחשה | 18

זה הוא. אני קופאת במקומי.

"נו ג'ס, צריך ללכת…" אני שומעת את טדי לוחש, אני מרגישה את המגע שלו ביד אבל אני לא יכולה לזוז. פאק. פאק.

"ג'ס, הם מתפשטים… ג'ס…" הוא ממשיך ללחוש. זה הוא. הוא, והיא. למה. למה פה. למה עכשיו. למה?!… אני מרגישה את הדמעות מאיימות לפרוץ אבל אני לא יכולה לזוז.

הוא גורר אותי משם, בכוח, אבל בהכי שקט שיכול להיות.

אני לא יכול הלהוציא את התמונה הזו מהראש. אני מרגישה כל כך חסרת תועלת. אני כל כך… כל כך חסרת תועלת.

כשאנחנו מגיעים לבניין, אני מסמנת לו שאני הולכת לשירותים. טדי מנשק לי את הצוואר בגיחוך. הוא פונה לעיסוקים שלו. מה שמשאיר אותי לבד במסדרון.

אני רצה לשירותים ושם אני בוכה כמו מטורפת. כל הסכרים נשברו.

ולמה אני בוכה? הוא לא סיבה מספיק טובה לבכות. הוא לא. הוא לא. אבל כמה שאני אתעקש לעצמי, זה אף פעם לא יעבוד.

למה? כי כזאת אני. מפגרת.דפוקה.

כשאני יוצאת מהשירותים, אני לא יכולה לעצור את עצמי מלפתח שנאה אליו. כל המחשבות שצצו לי בראש נעלמות, הכל חסום. בלאקאאוט מהחיים. מהמציאות.

"ג'ס… ג'ס, מה קרה, אהובה?" אני שומעת קול מוכר אבל לא מוצאת את עצמי מפנה את הראש. אני מרגישה את הזרוע העבה והשרירית שלו עוטפת אותי ומאמצת אותי אליו. אני לא יודעת מה לחשוב, אבל בשנייה שנראית לי כמו נצח אני מצמידה את שפתיי לשפתיו. הוא המום. המום.

וכך גם אני.