אהבה בהכחשה | 17

אני הודפת אותו בעדינות. שפתיו מתעקלות לחיוך שרמנטי. ידיו עוטפות לי את המותניים. עוד? אין מצב.
"שמע, אני….. זה היה סטוץ, אני לא מעוניינת להמשיך גם לתוך סטוץ יומי. טעות אחת. גמרנו. זהו. הייתי שיכורה, וזה עובר." אני מסננת-מסבירה בטון הכי מגעיל שאי פעם שמעתי את עצמי מדברת בו. הוא צוחק, עליי.
"קשה, קשה…" הוא מסנן ומניח לי. כבר לא אכפת לי שאני לבושה, בקושי, לא לובשת נעליים, וגוררת את עצמי בצורה הכי פתטית ולא נורמאלית שיש. אני אצא מפה, כמה שיותר מהר.
אני מסתובבת ומנסה להתעלם מהבחור ההוא, שביליתי איתו את הלילה.
אני מושכת תשומת לב, רק בצורה שאני הולכת בה. ושלא נדבר על הצורה שאני לבושה. אני אבודה, בתוך עצמי, ובתוך ההאנגאובר המטורף הזה שהולם לי בראש כמו מיליון פטישים מימי הביניים. ענקיים. כבדים.
כשאני סוף סוף מוצאת את דרכי החוצה אני מסמנת למונית לעצור, ונוסעת. כי אין לי כוח להכל בבת אחת. על מי אנ י עובדת. אני לא יודעת איפה אני בכלל.
אני מסננת את שם הרחוב בו אני גרה, והוא מסיע אותי בלי לשאול שאלות מגוונות. חכם.
עשר דקות ואנחנו בבית. אני משלמת, יוצאת, נכנסת לבית ונשפכת בעייפות על הספה הרכה והנוחה בסלון. אני מחליטה להתקשר לאנאבל. אני מקווה שהיא לא מצאה את עצמה באותה הסיטואציה שאני מצאתי.
"הלו?" היא שואלת. היא הסתכלה בכלל על הפלא, כשהתקשרתי? אני מכחכחת בגרון. אני נאנחת בעייפות.
"אנאבל, איפה את ?" אני שואלת אותה. היא נוחרת בבוז.
"למה שאגיד לך? אני לא חברה שלך. את אפס מבחינתי." היא עונה. בקור, באדישות מזוייפת. לא נכון. הספקתי גם לריב איתה?…
"תקשיבי, הייתי שיכורה מתה אתמול… את יכולה להסביר לי למה את כועסת עליי?" אני מנסה לפייס אותה, אבל היא שוב, נוחרת בבוז.
"אולי תשאלי את הברמן שכל הערב ניסיתי לתפוס, ובסוף עזב עם 'בחורה סקסית, שיכורה עם שיער שחור'?" היא אומרת ומנתקת במהירות. פאק. באמת? באמת אביה? היית חייבת?…
אני קמה מהספה ומחטטת במקרר. אני במזל, מוצאת בקבוק יין שכנראה שוכב פה כבר זמן מה. אני מושכת אותו, פותחת במהירות, דבר שלא היה קשה כי כבר נפתח בעבר.
אני שותה כל מה שנשאר בבקבוק. אני מרגישה את העיוורון חושים מתחיל, אני מרגישה את הפורקן. הייתי צריכה את זה. פשוט הייתי מטומטמת. אני משחקת ב'קנדי קראש' בפלא.
"הלו?" אני שומעת קול גברי ומוכר. כבר לא אכפת לי מכלום. פשוט כלום.
כנראה, שלא שיחקתי בקנדי קראש אחרי הכל.