אהבה בהכחשה | 16

קשה לי כשהוא יושב מולי, על השולחן שלי, בחדר שלי, ומתעלם מהקיום שלי. אני מכחכחת בגרון וחושבת על מה לעשות בשביל לגרש אותו. אותו, ואת הסומק שעוטף לי את כל הפרצוף.

אני נזכרת. הוא שונא את וואן די. אני מחייכת חיוך ערמומי. אני מקרבת את היד לאיפה שהאייפון היה בו, אבל הוא כבר לא שם. אני מסתכלת. הוא מחזיק אותו. הוא ידע. שיט.
אני מחליטה לשיר. אני מזמזמת את השיר האהוב עליי, אבל הוא שוב, מתעלם. אני מחליטה לשיר, הוא מתעלם לחלוטין. אני זורקת עליו כרית, הוא לא מגיב.

אולי אם אני אעזוב? אולי אני אעבור מקום, אז הוא יפסיק להציק? אני מחליטה בשתי שניות לעבור מקום. הוא לא בא אחריי, מה שטוב.
אני מתיישבת בסלון ומעבירה ערוץ בטלוויזיה. בובספוג, יש. אני שומעת צעדים יורדים במורד המדרגות. אני מסתכלת. זה הוא. הוא מתיישב על הכורסא ומסתכל על בובספוג בעין מצומצמת.

"די, אדם, מה אתה רוצה ממני?!" אני צועקת, אליו. אבל הוא כמו חירש ולא מגיב בשיט. אני מכחכחת בגרון. אני מחליטה לקחת צעד יותר נועז. אני מרימה קצת את החולצה, מלמטה. הוא ממשיך להתעלם. אין מצב שאני אוריד את החולצה לגמרי. נו פריקינג ווי.

אני מתקרבת אליו. אני מריחה את הריח של הבושם המשכר שלו, עוטף אותי כמו שמיכה. אני מרגישה את הקור שלו כבר ממרחקים. הוא מתעלם ממני. המבט המצומצם, בדיוק כמו שהתסכל על בובספוג לפני שתי שניות.

אני לוקחת צעד אפילו יותר נועז. אני מקרבת את השפתיים שלי לשפתיים שלו. הוא מתעלם. מתעלם. להמשיך?