אהבה בהכחשה | 15 (!!!)

עיפרון פחם זו הדרך הכי טובה לתת הצללות. אני מחייכת, ומצלילה את הפנים הכל כך מושלמות שלו. אני מציירת מהדימיון. אני יודעת שזה יכול לצאת מזעזע, ורוב הסיכויים שיצא, אבל הדחף גדול יותר מהאכזבה. פשוט מכסה אותה.

אני מתקרבת טיפה למחברת המלוכלכת שלי, שעליה השרטוט מצטייר, מקבל צורה מרגע לרגע. אני מתקרבת עוד, עד שהאף כמעט ומתלכלך מכמויות הפחם שבהן השתמשתי.
אני שומעת רעש של תיק מלא בספרים. טוב, די ריק לעומתי, נזרק. אני מרגישה את הספסל… איך אני אסביר את זה. זז, קצת. אני מסתכלת. הוא חזר, הדמות שבציור שלי.

אני מחייכת. אני מובכת. לא חשבתי שאראה אותו שוב. הוא מלקק את האגודל, ומנקה את האף שלי מהפחם שנמרח עליו. אני צוחקת. המחשבה עליי, כזאת כיפית.
"מה את מציירת?" הוא שואל. הוא לא מהטיפוסים שמביטים מעבר לדף. למרות שאני די בטוחה שהוא יודע, אני מסתירה את הלוח באופן הכי חשאי שיש.
"את לא רוצה לומר?" הוא שואל שוב, הטון נשאר אותו הדבר. אני מהנהנת בתור כן.
"אני אתן לך את הציור כשאסיים" אני אומרת, קובעת על המתנה העתידית. אני מקווה שיאהב אותו. זה יהיה די פאדיחות אם לא.

אני מסתכלת עליו נשען אחורנית. אני נעזרת בהצללות של המציאות שנמצאת מולי. החיוך שלו, הריח שלו, השיער שלו. כל כך הרבה יותר טוב מהשרטוט. התווי פנים מושלמות. אין לאן להתלהב עם הציורים שלי. חברה זה מביך, אבל…… אני נשמעת כמו מעריצה. לא שאני לא מעריצה את התווי פנים שלו….

להסביר זה שטות. לא כדאי לי להתחיל. אני צוחקת מהמחשבה, הוא צוחק אחרי. מנימוס? לא יודעת.