אהבה בהכחשה | 11

אני פותחת את העיניים לגלות מיטה, שאינה שלי. אני מסתכלת סביב. ההאנגאובר הודף לי בראש בעוצמות לא נורמאליות וכאב חד בחזה מפלח לי את הדממה של הבוקר. אני מסתכלת על הדלת של החדר. היא פתוחה. אני לא חושבת פעמיים, מתלבשת, ויוצאת החוצה במהירות. אני נתקלת בבחור מוכר. פאק, אני לא זוכרת מי זה. הוא מחייך.

"אה, מותק, ישנת טוב?" הוא אומר. הקול שלו מחוספס קצת, אולי בגלל הבוקר. אני מכחכחת בגרון, אבל אני יודעת שלעבור על פניו ולהתעלם זו לא אופציה עצם מה שעשינו אתמול. התעוררתי עירומה בגללו. אני רוצה לדעת למה, איך. אבל אין לי מילים.

אני מחליטה, בהחלטה מטופשת של כמה שניות, שאני לא מעוניינת לדעת. אני מסתכלת על עבודת אומנות שתלויה במסדרון, מול העיניים שלי. הוא מכחכח בגרון וצוחק. אני מסתכלת עליו והוא מגרד את הראש. למה הוא צוחק?…

"את בטוחה שאת רוצה לצאת מבית מלון יחפה, לבושה… בקושי?" הוא שואל. פאק, בית מלון? מאיפה יש לו כסף לבית מלון בשביל סטוץ חד פעמי עם בחורה שיכורה. פאקינג שיכורה. הוא מתקרב, עד שכמעט אפשר להריח את ריח המנטה שסביר להניח שבאה מהמשחת שיניים החד פעמית שנמצאת בשירותים. הוא עוטף את הבטן שלי באצבעות הארוכות שלו, ומקרב את השפתיים לאוזן שלי. צמרמורות עוברות לי בגוף. זרמים לא נורמאליים של אנרגיה. תברחי. תברחי. אבל אני לא יכולה לברוח, אני כבולה למילים שלו. לרצונות שלו.

בפעולה חלקה אחת הוא מסובב אותי, ומצמיד את שפתיו לשפתיי. אני בהלם. אני פותחת את העיניים החומות שלי, אבל כל מה שאני יכולה לראות…. אלו זוג העיניים הירוקות המדהימות ביותר שראיתי בחיי. עיניים בהירות.