אהבה בדלתיים סגורות

הוא נמנם על הספה. זכותו של אדם לנמנם,לא כן? תלוי היכן אתה גר. אילו התקרבתם אליו,והייתם מביטים בחזו העולה והיורד,הייתן מבחינים בספר. על הספר היה כתוב בדיו שחור,בכתב מסולסל,שמו של הנער. שמו היה ז'רארד פונטלייה. הוא היה רק בן תשע עשרה,והיה שקוע בשנת ישרים שישנים התינוקות,באין מפריע. שמו אומנם היה ז'רארד,אך חבריו לכיתה כינוי אותו אונז',מלאך. ואולם ניתן היה לדמות את העלם הרענן למלאך .עורו היה חיוור וחלק מרבב,הוא היה גבוה יותר מאורך הספה וחזו היה חשוף למחצה,שיערו הארוך והבלונדיני-לבנבן נשפך במפלים של יופי על צווארו הארוך האצילי ומצח השעווה המיוזע מעט שלו. על עיניו לא היה ניתן לומר הרבה באותו הרגע,שכן הן היו עצומות,אך היו מעוטרות בריסים עבותים ומרשימים. הוא התנשם לאטו,שפתיו הקפוצות,הוורדרדות, נעו בתנועות זעירות. לחייו היו סמוקות כתותי בר אך היו רכות ולבנבנות. כל בגדיו היו גדולים מכפי מידתו,החל מהמעיל האדום עד למכנסיים השחורים הרפויים. רגליו התנדנדו מעברה של הספה וראשו היה טמון בכרית,הוא היה שליו כל כך,אך לא לאורך זמן. לא עברה אלא שעה קלה מאז שנרדם,והוא הרגיש לחץ איום ונורא על חזו. הוא התקפל בבהלה והקיץ משנתו. תחילה חשב להתכרבל חזרה ולחזור לישון,אך כשפקח את עיניו הגדולות הכחולות כזכוכית,הבין מה היה הכאב הנורא ומדוע לא יוכל לחזור לישון. זה לא היה שד,גם לא חייל נאצי או אפילו מפלצת,זה בסך הכל היה…"אמיל! רד ממני כבר! טפיל שכמותך!"צווח ז'רארד. הוא בעט באמיל בעיטה אכזרית בצלעותיו והעיף אותו מהספה. אך אמיל לא בכה או אפילו נעלב. הוא צחק צחוק גדול ומשולהב,שהתגבר לנוכח פניו הכעוסות של ז'רארד."מפגר…"סינן ז'רארד וקם מהספה. אמיל זרק את עצמו על הספה והמשיך לגחך גיחוכים טיפשיים. ובכן,ז'רארד התנהג כשד במראה של מלאך. ואילו אמיל היה מלאכון בתחפושת שד. פניו הארוכות היו כהות כפנים מזרחיות,עיניו ירקרקות וחכמות,את שפתו עיטר שפם כמעט בלתי נראה אך את לחייו עיטר זקן לחיים אדיר. קווצות שיערו השחור כיסו את מצחו ונכנסו לעיניו. בגדיו היו במידה הנכונה,אך רפויים כמו של ז'רארד. מכנסיו השחורים היו מוכתמים בכתמים כהים,הכפתור האחרון היה פתוח בחולצתו הירקרקה,ששרווליה קופלו עד מעל למרפק. את אמות ידיו כיסה שיער שחור."זה המחיר בלחלוק חדר עם שותף יפיוף שלי!"צחק אמיל אל עבר ז'רארד. ז'רארד אפילו לא שם לב לאמיל וניגש למטבח להכין לעצמו כוס קפה. אמיל וז'רארד היו שותפים,שניהם למדו בכיתת הרפואה באוניברסיטה וגרו יחד במגורים,כל אחד מסיבותיו שלו. על אף שגרו יחד,היו כשני עולמות שונים ומנוגדים. אמיל אהב נשים,חגיגות ואלכוהול. באופן כללי הוא חי כדי לאכול,לשתות ולישון. הוא שנא עבודה מכל סוג אך ידע מה מצפים ממנו. לכן שתק בנושא הזה אך הפריז בדיבור בכל שאר הנושאים האחרים. ז'רארד היה שתקן מטבעו,הוא לא אהב נשים או גברים,הוא אהב רק ספרים. אפילו להוריו התייחס כאל דמויות קרטון משמימות. גם כשהייתה בידו האפשרות לא צעד ולו צעד אחד כדי לפגוש אותם,הוא פשוט התעלם מקיומם בצורה ברוטלית. הוא לא ענה למכתביהם,שכן לא ראה אותם כבר ארבע שנים תמימות. כשנשאל מי הוריו ענה שהוא יתום. הוא היה כל כך רציני כשפתיו הוורדרדות ביטאו את המילה הזאת,יתום,שלא יכולתם אפילו לחשוב להטיל בו ספק. הוא התכחש להם,לא היה בכך ספק. איזו עוד בחירה הייתה לו? אמו הייתה מסוממת צרחנית ולא יציבה,ואילו אביו היה פושע לשעבר,מסומם גם הוא,בהמתי ומרושע. אחיו הגדול היה מפונק חסר תקנה שקיבל את מלוא האהבה שהוריו יכלו להעניק. ז'רארד לא ביקש הרבה,ברגע שנפלה בחלקו ירושה קטנה מסבו האהוב שנפטר,מיהר לעבור לגור באוניברסיטה וללמוד רפואה,חלומו משכבר הימים. עיניו היו כחולות כהות ועצובות,אך הוא שתק. הוא התבייש בהוריו ובשכונת העוני והפשע ממנה בא,לכן מעולם לא השיב לשאלות בקשר לעברו. הוא היה עלם חמודות רענן ויפהפה,אך הוא דחה כל בחורה שנקרתה בדרכו. הוא התנהג אליה בצורה כה גסה וחצופה,שהיא איבדה בו עניין באופן מיידי. ואילו אמיל? אמיל היה יפהפה פחות מז'רארד אך מקסים וחינני. הוא היה מתנהג בנימוס כמעט לכל אחד,הוא לא היה שפל או צבוע אפילו במעט,דיבר תמיד אמת והוא דיבר תמיד לעניין,מעולם לא נמנע מלהשיב על שאלות. הוריו היו עשירים והרעיפו עליו מתנות,אך זה לא קנה את אהבתו. כל מה שרצה הייתה אהבה אמתית מהם. אך לאמיל היו כמה בעיות,כמו הפרעת קשב וריכוז למשל. בילדותו קוטלג כילד מופרע. החברה הרחיקה אותו מעליה,ולאט לאט גם הוריו. הם היו שולחים לו מתנות,שאמיל היה משליך מיד לפח או נותן לחבריו. אמיל היה רוטן בפניו של ז'רארד,שאומנם היה די חצוף אך תמיד שמח להקשיב,בכל פעם שהוריו שלחו לו מתנה,וז'רארד שוב היה שולח בו עיניים תמהות כשהשליך את המתנה היפה לפח."מדוע אתה זורק את העניבה היפה הזאת!? לכמה מאיתנו כאן יש הורים ששולחים מתנות?"תמה ז'רארד."אינך מבין? המתנות האלה אינן דורשות התייחסות. הן אומרות לי לקבל אותן,לומר תודה ולשתוק. אבל הכי חשוב,להישאר כאן. להישאר במגורי האונברסיטה. שחס וחלילה לא יידעו,שהבן של האצילים הנכבדים מפריז לוקח כדורים כי הוא ילד מופרע!"ענה אמיל."אבל הם מוציאים עלייך כל כך הרבה כסף…"התעקש ז'רארד לרדת לסוף דעתו."זה לא מעניין אותי! אל תדאג למסכנים האלה,יש להם מיליונים בבנק! במקום לפתוח את הארנק שייפתחו קצת את הלב,אבל למה להם? הרבה יותר קל לשלוף מאתיים פרנק מהארנק מאשר לחבק ילד מופרע!"הוא צרח בקול חנוק מדמעות."הם מעולם לא חיבקו אותך?"שאל ז'רארד.הוריו של ז'רארד לא חיבקו אותו כי הוא דחה את חיבוקיהם,הוא דחה מגע אנושי כמעט מכל סוג. אך אמיל…"אני מניח שמתישהו כשהייתי בן ארבע או חמש. כשצילמו אותנו בתמונה משפחתית. אני לא יכול לאהוב אנשים כאלה…"לאחר מכן היה פורץ בבכי תמרורים וז'רארד היה מסתלק,לא היה ביכולתו לראות את אמיל בוכה,זה היה יותר מדי בשבילו. כך או כך,אמיל לא היה כפוי טובה,הוא פשוט רצה אהבה. ז'רארד קיבל אהבה מכולם ובחל בה,אמיל לא קיבל אהבה מאף אחד וייחל לקבל אהבה מעטה,רק קמצוץ,כדי לדעת איך זה מרגיש. בגדיו היו יכולים להיות יפים מאוד אך הוא הזניח אותן במכוון,בגדיו של ז'רארד היו גדולים ממידתו ומכוערים מכיוון שהיו שייכים לאחיו הגדול,מלבד המעיל האדום.המעיל האדום היה של סביו. אמיל הגיע,כאמור,מפריז. ז'רארד הגיע ממונפרמיי,מהצד הממש מכוער של העיר. לרוב היה ז'רארד לבד בחדרם,קורא את אחד מספריו עבי הכרס. הדבר היחיד שאהב היה ספרים,כאמור. אמיל היה יכול ללכת ולחזור עשרים פעמים,וז'רארד לא היה אפילו מרים את הראש מהספר,כה היה שקוע. הוא העדיף את העולם הבדיוני של הספרים על פני חייו האפרוריים והמשמימים. אך אילו ביקשתם ממנו לדבר על ספרים! הייתם יכולים להיענות בהרצאה באורך חצי שעה! הוא היה מדבר בשבח ספריו זמן רב,בדיוק כמו הזמן הרב שהיה קורא אותם. הוא היה מטייל ברחבי העולם עם פיליאס פוג,מנסה לשרוד עם האי עם רובינזון קרוזו וששת,התחבא עם רובין הוד ואנשיו העליזים ביער שרווד,נלחם עם הסטודנטים על הבריקדה,כך היה מעביר את שעות הפנאי שלו. קורא לו ספר ומרחף,הוא אהב את התחושה של חוסר המודעות. לא בשל שיערו הארוך או עור הפורצלן הלבן שלו רחשו לו בנות הכיתה מן כבוד מיוחד. זו הייתה השתיקה המסתורית שלו,שזכתה להערכה אפילו מהבנים. הוא כמעט ולא דיבר מחוץ לשיעורים,מלבד דיונים עם המורה של כיתת הפילוסופיה. זה היה האופי המלכותי שלו,כאילו לא הגיע משכונת פשע וזנות במונפרמיי,אלא היישר מארמון המלך. נמנומים היו משאת נפשו של הנער הזה,הוא היה מנמנם בשיעורים אילו הרגיש שנושא השיעור לא מספיק חשוב,בייחוד בשיעורי המתמטיקה. הוא נהג להתבדח,ברגעים היחידים בהם היה יכול להפיק חיוך קל,שמתמטיקה היא אויבת האנושות ושיש להשמיד אותה. כמה בנים שניסו להצחיק התבדחו על חשבונו כשהיה בסביבה וסיפרו לבנות את הכיתה את העובדה שהוא ישן בשיעורי המתמטיקה. ז'רארד היה אדם מספיק בוגר בעל לב אבן מספיק חזק כדי לדעת שלדברים כאלה אין צורך להתייחס. הוא היה מסתלק או חוזר לספר שלו בכובד ראש. היה בלתי אפשרי להעליב את הנער הזה,בילדותו שמע מאמו את כל העלבונות האפשריים וידע לכסות את פניו בידו כשזרועה הייתה מתרוממת,כי לרוב הייתה פוגעת בו. השתיקה שלו לבדה לא העידה על חכמה יתרה,זה היה המבט המחושב האיום שנעץ בכל עובר ושב.לא כי עניין אותו במיוחד,האנושות ככלל לא עניינה אותו יותר מדי,רוב הדברים שלא היו קשורים אליו אישית חלפו לידו והוא העמיד פנים שלא שמע אותם. אמיל,לעומתו,היה סיפור מעט שונה. היו לו הרבה חברים,שריכלו עליו מאחורי גבו. הם העמידו פנים שאכפת להם ממנו. החבר האמתי היחיד שהיה לאמיל היה ז'רארד. אמיל חש אליו חיבה,הערצה,כבוד,הערכה ומה לא? הוא אהב להיות בחברתו ולעתים חיקה את מעשיו. חבריו לכיתה חשבו שהוא מטופש,ז'רארד אפילו לא שם לב לכל העניין. אם נאמר לו שאמיל מחקה אותו,שתק לרוב וחזר לספר שלו. הם היו החברים הטובים ביותר,אף אחד מהם לא ממש הבין למה.