אהבה בדלתיים סגורות חלק י"ה (חדש)

."לא רוצה להפריע או לשבש משהו…אני בטוחה שאתם עסוקים…המורה לספרות באה לדבר איתי הרגע.ז'רארד יש לך במקרה את הספר "מסביב לעולם בשמונים יום"? אני חייבת אותו…"היא חייכה את חיוכה הנעים.ז'רארד חייך אליה וליטף את שיערה."בוודאי שיש לי אותו,יש לי כל ספר בעולם.בואי לחדרי אביא לך אותו…"הוא אמר.היא עקבה אחריו לחדרו,לאחר שנכנסה,ישבה על המיטה.היא הרימה את השמיכה המקומטת מהרצפה ותהתה איך הגיעה לשם.לאחר שהרימה אותה,נפל מבטה על בקבוק היין הריק שהיה שם.היא הרימה אותו ובחנה אותו,לאחר שקירבה אותו לאפה,הבינה שהוא ריק.ז'רארד הסתובב אליה והחזיק בידו ספר עב כרס."מה זה?"היא שאלה."בקבוק יין,אין לך יכולת אבחנה בסיסית?"הוא צחקק.היא לא חייכה."מה הוא עושה פה?"היא שאלה."את מכירה את אמיל,לאן שהוא לא הולך הוא לוקח בקבוק יין,הוא שכח אותו כאן."שיקר ז'רארד במצח נחושה.היא עדיין לא האמינה לגמרי.היא קמה מהמיטה,נצמדה אליו,אחזה באצבעותיה הארוכות בצווארון מעילו וקירבה את אפה אל פיו.רחרוח אחד הספיק לה להבין מול מה היא עומדת."שקרן,אתה שתית.מהפה שלך נודף ריח יין שעושה לי חשק למות!"היא אמרה.היא שחררה אותו והתיישבה על המיטה.ז'רארד הרגיש סומק בלחייו."לפי הריח החזק שתית את כל הבקבוק לבדך,נכון?"היא שאלה.הוא התיישב לידה וגירד בערפו."זה לאו דווקא דבר רע…"אמר חלושות."בטח שכן! מהיום שהכרתי את אמיל הוא סיפר לי כמה אתה אובססיבי בקשר לאלכוהוליזם שלו,וכמה אתה מנסה למנוע ממנו מלשתות.אבל גם אתה נופל בפח ושותה בקבוק יין שלם?!"היא התרעמה."רוזה אני כבר בן תשע עשרה אני לא תינוק!"הוא קרא.היא נרתעה לרגע מהצעקה שלו,אך שבה וחזרה למוטב."גם מבוגרים נופלים בפח! תאמין לי! אבא שלי נפל בפח,אמא שלי נפלה!"היא אמרה.המחשבה על הוריה גרמה לדמעות לזלוג מעיניה."ואני לא רוצה שתהיה כמוהם! אתה חושב שזה מה שאני רוצה? שתלך בדרך שלהם!? שהחבר הכמעט היחיד שלי יתדרדר!?"היא רעדה,צעקה ובכתה.היא הליטה את פניה בכפות ידיה והתייפחה.הוא הניח את ידו על כתפה."רוזה…זה…רק בקבוק יין אחד…"הוא ניסה לנחם אותה."וזה יגיע גם לשלושה,וחמישה ועשרה! אתה לא רוצה להגיע למצב של אמיל ששותה שלושה בקבוקים ביום!"היא אמרה."הרשי לי לתקן אותך,הוא שותה שניים וחצי!"חייך ז'רארד."בימים שאינו שותה שלושה!"היא ענתה.ז'רארד נאנח."אני לא אהיה כמוהו,בסדר? זה היה רגע של חולשה!"הוא ניסה לעודד אותה."רגע של חולשה?! רגע של טמטום!"היא צעקה."תקראי לזה איך שאת רוצה.זה היה חד פעמי אני נשבע!"הוא אמר.רוזה נאנחה,ז'רארד המעיט לשקר,אך היא הרגישה שאינה יכולה לסמוך עליו.היא לקחה את בקבוק היין ויצאה החוצה.אמיל ישב ליד שולחן האוכל ודפק בפרקי אצבעותיו על השולחן.רוזה הניחה מולו את בקבוק היין."מה זה?"היא שאלה."בקבוק יין ריק,את צריכה משקפיים?"הוא ענה בשיעמום.רוזה נאנחה בכעס מה."אני יודעת מה זה אמיל אני לא סתומה! למה הכרחת את ז'רארד לשתות!?"היא אמרה."לא הכרחתי אותו!"הוא אמר.
"הוא שתה מרצונו?"
"הצעתי לו…"
"נוכל!"
"מה עשיתי?!"
"למה דרדרת אותו לשתייה?!"
"הוא כבר בן תשע עשרה,הוא גדול.הוא יכול להחליט בשביל עצמו!"
"אני לא רוצה שתגרום לו לעשות החלטות כאלה!"
"הוא הסכים!"
"באשמתך!"
"תאשימי אותו! את בכלל מכירה אותו כל כך טוב שמותר לך לשפוט אותו?!"
"מה זה משנה ממתי אני מכירה אותו?!"
"אני יודע עליו דברים שאת לא חלמת בכלל!"
"כמו מה?!"
"אם אני אספר הוא יהרוג אותי!"
"שקרן!"
"תפסיקי להתעסק בעניינים שלו!"
"אני דואגת לו!"
"את היסטרית!"
"ואתה שתיין!"
"זו לא בעיה!"
"זו מתחילה להיות בעיה כשאתה גורר לזה אנשים אחרים!"
"את לא יכולה להתערב בחיים הפרטיים שלנו! את חברה שלנו,אנחנו אוהבים אותך,אבל רק אנחנו נחליט בקשר לחיים שלנו…"קולו דעך מעט.
"אני לא אתן לו להדרדר לאלכוהוליזם מול העיניים שלי!"
"ומהאלכוהוליזם שלי לא אכפת לך?!"
"אתה כבר שם! ייקח שנים של ניסיונות וחודשים של תסמיני גמילה להוציא אותך מזה.אני לא רוצה שזה יקרה לו! אותו עוד אפשרי להציל!"
"את רומזת שאני כבר אבוד!?"
"אני אומרת שאתה מקרה קשה יותר.ייקח זמן רב יותר להוציא אותך משם.בשביל ז'רארד,רק צריך לדאוג שהוא לא יגיע לשם."
"אם תפסיקי להציק לו הוא לא יגיע לשם!"
"אני מציקה לו!? אני?! תגיד לי השארת את המוח שלך בתוך בקבוק יין או משהו!?"
"לא,ואת?!"
רוזה התייאשה.היא לקחה את הספר שקיבלה מז'רארד וטרקה אחריה את הדלת.אמיל התחיל להזיל דמעות,הוא הניח את ראשו על השולחן וחשב לעצמו.ז'רארד יצאה מהחדר שלו והתיישב על הכיסא לידו."אתה בסדר?"הוא שאל."לא לא ממש…"ענה אמיל."למה לא?"שאל ז'רארד."רוזה תקפה אותי,היא קראה לי אלכוהוליסט ונוכל…"הוא אמר."נעלבת?"
"קצת…"
"למה?"
"אתה באמת חושב שאני נוכל?"
"בחיים לא חשבתי ככה…"
"למה שתית?"
"הרגשתי נורא ואיום.מסתבר שאני לא משתכר כל כך מהר,אני אומר לך אני לא מרגיש כלום…"
"זה כי זה היין הראשון שלך.באיזור היין השלישי או החמישי אתה תתחיל להרגיש את זה."
"אני לא רוצה לשתות שוב…"
"למה לא?"
"זה מכניס אותי לצרות…"
"כמו מה?"
"ריבים עם רוזה…"
"לזה את קורא צרות?"
"כן…היא חשובה לי ואני לא אוהב לריב איתה…"
"היא תשכח עד מחר,אל תדאג."
"ואם לא?"
"תבקש סליחה…"
"אני לא יכול…"
"למה?"
"כי לא עשיתי משהו לא בסדר!"
"אז אל תבקש סליחה,בסוף היא תסלח!"
"אתה חושב?"
"אני בטוח!"
הם חייכו אחד לשני.ז'רארד הסיט את שיערו הארוך המשיי מאחורי אוזניו.לאחר מכן הלך לחדרו וטרח לנעול את הדלת מבפנים.
דפיקה נשמעה על דלת חדרה של גליטר,זו הייתה רוזה."שלומות רוזה! הגעת כמו שביקשתי,מצויין!"אמרה גליטר.היא לקחה את רוזה פנימה לחדר שלה.גליטר הייתה התלמידה האחרונה שהצטרפה לכיתת הרפואה,לכן גם היא גרה לבדה.
"למה קראת לי?"
"את זוכרת שאתמול התלוננת על הבגדים שלך? בדיוק בגלל זה.אני רוצה לקנות לך בגדים חדשים!"
"את באמת לא חייבת לעשות את זה…"
"אני יודעת,זה מה שהופך אותי לכל כך נחמדה! בכל פעם שאני רואה מישהו פחות בר מזל ממני,ובואי נחשוב מי זה הפעם.אני חייבת לעזור לו,וכשמישהו צריך עזרה בבגדים אני תמיד מוכנה לעזור.אני יודעת בדיוק מה לעשות!"
גליטר הושיבה את רוזה על המיטה שלה."אני מבטיחה לעזור לך! בזכותי את תהיי פופולארית ויפהפיה!"אמרה.רוזה נאנחה והנהנה,נכונה להקשיב לגליטר."אני אלמד אותך את הכללים הפשוטים,כשאת מסתובבת בחברה.אני אראה לך מה ללבוש,איך להסתרק.כל מה שיגרום לך להפוך לפופולארית.את תסתובבי עם האנשים הנכונים,תהיי טובה בספורט ותדברי כמו שצריך! אל תדאגי חברה שלי,תחשבי על התוצאה.אני מבטיחה להצליח,אף אחד לא יפגע בסיכויים שלך להיות פופולארית,אני יודעת לגבי זה,ועם העזרה שלי שלי,את תשתני לגמרי!"גליטר ליהגה ודיברה ותוך כדי הדיבור חיפשה דברים בארון שלה."אני תמיד עזרתי לאומללים כמוך,הזכרתי להם שהם תמיד אמורים לחשוב על,חגיגות ומסיבות,או בכלל בגדים יפים.האם היה להם שכל או ידע? אל תצחיקי אותי! הם היו פופולארים.זה לא איך שאת פועלת,זה איך שאת נראית! וככה תהיי מאוד פופולארית,בדיוק כמוני!"המשיכה גליטר לדבר.רוזה נאנחה,היא לא רצתה להיות פופולארית,בוודאי שלא כמו גליטר.לגליטר,כך חשבה,היה ראש חלול כמו קונכיה,בלי יכולת בסיסית להבין ולחשוב.כל חייה היו רעש,צלצולים,בגדים יפים ומסיבות.רוזה הרגישה שהנפש שלה הרבה יותר בוגרת משל גליטר,היא אהבה ספרים,בישול,ציור ותפירה.היא הייתה עדינה מאוד ולא רצתה ללכלך את ידיה ברכילות או בשקרים.היא הייתה ישרה כסרגל,בדיוק כמו ז'רארד.היא לא התקרבה לאלכוהול ולסיגריות כמו אמיל וניסתה לשמור על תמימותה כמה שיכלה,ככל שגדלה זה היה קשה יותר.גליטר לקחה את ארנקה והחוותה בידה על הדלת."בואי! יוצאים לחנות!"היא אמרה.רוזה חבשה את כובעה ויצאה בעקבות גליטר."תקשיבי,כל השחור הזה עושה לי לא טוב בנשמה,בגלל זה מעכשיו תלבשי צבעים בהירים,כמוני!"אמרה גליטר.רוזה קפאה על מקומה."ורוד!?"היא תמהה."לא,לא ורוד! זה שלי! צהוב,לבן,תכלת! אל תתווכחי איתי,ההורים שלי נתנו לי חמשת אלפים פרנק כדי להכין לעצמי תלבושת לנשף,אני צריכה פחות מחצי מזה,לכן אני נותנת לך חצי,בשביל בגדים בשבילך.אבל אם אני אפקיד את הכסף בידיים שלך,את תקני את השמלות הכי מזעזעות שיש בעולם הזה.לכן את נגררת איתי.נתחיל איתך!"צחקה גליטר.הן נכנסו לחנות גדולה,שמלות היו תלויות שם עד מעבר לקו האופק.גליטר ניגשה אל הקולבים והחלה לברור שמלות.היא ראתה שמלות קצרות,ארוכות,שחורות,לבנות,רכות ומחוספסות.לבסוף הביטה ברוזה וניגשה לשמלה שהייתה תלוייה בסוף השורה.היא הייתה ארוכה,בעיקרון הייתה אמורה להגיע עד כפות הרגליים.רוזה הייתה גבוהה,לכן היא הגיעה לה לקרסוליים.היו לה קפלים קפלים של בד משי כחול בהיר.השרוולים הגיעו לרוזה עד למרפק,והיו נפוחים וגדולים,כמו שהיא אהבה.קדמת השמלה הייתה מקושטת בכפורי שנהב ובעיטורי זהב.גליטר עזרה לרוזה לבחור נעליים בצבע של השמלה,עגילים ושרשרת.יחד הן בחרו בשביל רוזה שמלות נוספות,נעליים,כובעים,צעיפים ושאר תכשיטים.בסך הכל,העלות הסופית הייתה אלפיים פרנק.רוזה הנהנה אל גליטר וחייכה אליה באהדה.הן העבירו בחנות שעה וחצי נוספת בשביל גליטר,ולאחר מכן הלכו חזרה למגורי האוניברסיטה.הן נפרדו בחיבוק וכל אחת חזרה לחדרה.לאחר שרוזה נכנסה לחדרה,קיפלה את הבגדים והניחה אותם בארון.היא הביטה זמן ארוך בשמלה התכולה,היא אהבה אותה יותר מכולן.לאחר תהייה קלה פשטה את שמלתה השחורה ולבשה אותה.היא נעמדה יחפה מול המראה שלה.היא הרימה את ידיה מעל ראשה,הסתובבה מעט וחייכה.היא הוציאה מהארון שלה קופסא לבנה חבוטה מוכתמת בכתמים כהים.הקופסא הייתה הרוסה,אבל לא מה שבתוכה.היו בה שתי נעלי בלט ורדרדות,עשויות עור רך,בעלות שרוכי משי עבים וארוכים.נעליים יקרות ביותר,הן עלו כמעט מאתיים פרנק.מתנת יום הולדת השבעה עשר שלה.היא לא רקדה קרוב לחצי שנה,משום מה הלימודים העסיקו אותה יותר.אבל לאחר מחשבה קצרה נעלה אותן ונעמדה מול המראה בעמידה החמישית.היא רקדה מגיל שנתיים,אפשר לומר כמעט מהרגע שהתחילה ללכת.היא אהבה את זה מאוד והייתה מצטיינת הכיתה לריקוד.אך כל מי שהכיר אותה כעת,לבושה שחור,בעלת לחיים חיוורות לרוב,לא מחייכת ובעלת הבעה זועפת לעיתים קרובות,לא היה מעלה זאת בנפשו.שהנערה המדוכאת הזאת הסתחררה פעם בחצאית ורודה בחדר מלא מראות.לאחר מחשבה קצרה,היא שלחה את ידיה למעלה וטיפסה על קצות אצבעותיה,עד לעמידת פוינט מושלמת.בדיוק באותו רגע,קרקשה הדלת וז'רארד נכנס."רוזה! מה את משאירה את המפתח בדלת?! תגידי לי את נורמלית!? מישהו היה יכול להיכנס ו…"הוא החל לומר.מרוב בהלה היא החליקה ונפלה אחורה."לא שמעת על לדפוק!?"היא צעקה."לא שמעת על לא להשאיר את המפתח בדלת?"הוא ענה.הוא עזר לה לקום והושיב אותה על המיטה.היא לקחה את המפתח וטמנה אותו בכיס."לא ידעתי שאת יודעת לרקוד בלט,הרגע עשית פוינט מושלם!"הוא אמר."לא מדברים על זה אדון פונטלייה…"היא גיחכה."למה לא?"הוא שאל.
"הפסקתי לרקוד לפני כמה חודשים,אין לי זמן לזה…"
"אני חושב שאת רוקדת יפה…"
"כי ראית אותי עושה פוינט?"
"כן…"
"אתה מוזר!"
"את אוהבת את זה!"
רוזה צחקה."אתה בא לנשף פתיחת הקיץ?"
"יש לי למחרת בוחן אצל פרופסור מבף,את רוצה שהוא ייכנס בי?"
"ולי מבחן אצל דוקטור ת'ורפ על מבנה האישיות.היא תהרוג אותי אם אני לא אגיש לה אותה."
"חבל…את יכולה להיות יפהפיה בנשף!"
"עדיין ההשפעה של האלכוהול לא עברה לך?"
"למה את חושבת שאני שיכור?"
"כי רק שיכור ידבר שטויות כאלה!"
"את טועה…"
"אל תשתה שוב,תתפכח ותחזור אליי!"היא צחקה ודחפה אותו קלות מחוץ לחדר שלה.הוא הביט במשך דקה שלמה בדלת והסתלק.