אהבה בדלתיים סגורות חלק י"ד

רוזה משכה בכתפיה והלכה למטבח.ז'רארד אחז בכיור כדי לא ליפול ולהתעלף.הוא היה ילד בעל נפש חזקה ואמיצה,אבל לראות את הכתובת הזאת,כתובה בדם של החבר הכי טוב שלו,זה שבר אותו.הוא הפעיל את זרם המים ושטף את פניו.רעד אחז באיבריו,הוא פחד לגעת בכתובת או בכלל להסתכל עליה.הוא העביר את אצבעותיו הרטובות בשיערו הבלונדיני וסגר את הזרם.לאחר מכן ניגב את ידיו במגבת ויצא אל המטבח.רוזה עמדה בגבה אליו,מכינה לו תה."בוא תשב,כמה סוכר אתה רוצה?"היא שאלה.ז'רארד התיישב בשולחן."שניים…"הוא מלמל.רוזה הסתובבה אליו,מחזיקה שתי כוסות מעלות אדים דקיקים.היא התיישבה לפניו והושיטה לו את הכוס שלו.הוא שתה ממנה בשקיקה."מאיפה הכתובת הזאת?"היא שאלה בזהירות.ז'רארד הניד בראשו."אני חייב לספר?"הוא שאל."תשמע,אתה החוורת לגמרי כשראית את זה,אז לא אתה עשית.והיית מתקשר למשטרה אם מישהו סתם פרץ לבית.זה אמיל,נכון?"שאלה רוזה והרימה גבה.ז'רארד הנהן ונשך את שפתיו."למה?"היא שאלה."אל תשאלי אותי,אני לא יודע.נסי להבין,אמיל מאוד לא יציב,את לא מכירה אותו טוב מספיק כדי לדעת…"הוא אמר.באותו רגע אמיל נכנס,רוזה החווירה למראהו,לא מכיוון שהיה חיוור ומיוזע,לא מכיוון שמזוויות פיו נזל יין אדום כמו אדום,לא מכיוון ששיערו נשמט על גבותיו ולא מכיוון שהוא נשא שלושה בקבוקי יין בו זמנית.פשוט מפני שהוא נראה מוזנח,מרופט וקרוב כמעט למוות.הוא הניח את הבקבוקים על השולחן,הנהן הנהון מרושל אל רוזה וחייך אל ז'רארד.ז'רארד הרגיש מן הקלה.אמיל לא מת,הוא עוד חי,אך נראה נורא.באותו רגע הסתלקה רוזה,היא אמרה שעליה לסיים את שיעורי הבית שלה.אך היא פשוט פחדה ממראהו המרושל של אמיל.ז'רארד הביט באמיל ורק שאל בשקט:"זה בגללי?".אמיל צחק צחוק גדול והתנדנד קלות.הוא שתה,הרבה."מה בגללך אפולו שלי?"הוא חייך.ז'רארד נאנח אנחה מיואשת.הוא התקרב אל אמיל והעלה את שרוול ידו הימנית למעלה.החתכים הגירו מעט דם,חלקם החלו להתקרש."צריך לנקות ולחטא את זה! זה יזדהם!"קרא ז'רארד.הוא גרר את אמיל לחדר האמבטיה,לאחר מכן הלך והביא את התיק שלו.הוא רחץ במטלית נקייה את החתכים של אמיל,שהתמלאו בסיבים מהחולצה שלו.אמיל נותר לעמוד,ואילו ז'רארד כרע על ברכיו ועבד בריכוז.לאחר שניקה אותם,הוציא בקבוקון יוד מהתיק שלו.ז'רארד כמעט בכה,הוא לא האמין שהוא עושה דבר כזה.מטפל בחתכים של החבר הכי טוב שלו.בעזרת חתיכה נקייה של צמר גפן הוא חיטא את הפצעים.אמיל נשך את שפתיו מהתחושה הצורבת בידיו.ז'רארד ניסה לחייך,הוא הרים אליו את ראשו וחייך חיוך מאולץ."הם…הם יגלידו בקרוב!"הוא ניסה לומר.לאחר שחיטא אותם,חבש את ידו של אמיל בתחבושת גדולה ולבנה,והחזיק אותה בסיכת ביטחון."אל…אל תעשה זאת שוב,הפחדת אותי כל כך!"אמר ז'רארד וחיבק אותו."תירגע! אפשר לחשוב מה כבר עשיתי! בסך הכל כמה חתכים,דרמה קינג!"צחק אמיל.בתוך תוכו הוא רצה לבכות,לצרוח,להשבר בזרועותיו של ז'רארד.אבל הוא העמיד פני חזק,בפני המורים,בפני המורים,בפני החברים.רק הוא עצמו ידע שהוא כבר שבור מבפנים.ז'רארד עזב אותו והביט בו בפנים שואלות.אמיל חייך ושיניו הלבנות הבהיקו בלובן ילדותי."אתה לא מבין מה עשית!? אתה לגמרי אידיוט!?"צעק ז'רארד.אמיל נרתע לאחור והסיט את שיערו ממצחו."מה אתה רוצה? דבר בקצרה כי יש לי שלושה בקבוקי יין לחסל ועוד לא גמרתי את החצי של הבקבוק הראשון!"אמר אמיל.ז'רארד נאנח בייאוש."אלא אם כן יש לך בעיה שכלית קשה ובלתי הפיכה,אין לי מה להגיד לך.אתה חתכת לעצמך את הידיים ורשמת בדם של עצמך על הראי,לתרגם לך את זה לאנגלית? ללטינית? לאיטלקית?"הוא כעס ברמה מטורפת.האם אמיל כל כך טיפש שאינו יכול להבין?! "אתה לא יודע את השפות האלה…"חייך אמיל בחיוך של שתוי.ז'רארד הרגיש מיואש מהאטימות של אמיל,מחוסר המודעות שלו וגם,אין דרך אחרת לומר,מהטיפשות שלו."אתה חופשי,לך לפני שאתחיל לכעוס באמת…"הוא נאנח בחוסר אונים.אמיל משך בכתפיו והסתלק.ז'רארד ניקה את הסכין המגואל בדם והביט זמן רב בכתובת.לאחר מכן הוציא מטלית נקייה,הפעיל את זרם המים הקרים וניקה אותה.מים אדומים ניגרו במורד זרועו.הוא שטף ממנו את כל הדם וכיבה את הזרם.לאחר מכן הוא חשב לכמה רגעים.הוא חתך חתך זעיר בידו ונתן לדם לזלוג,לאחר מכן כתב באצבעו על המראה "אל תעזוב אותי אמיל…".הוא הניח אגד קטן על הפצע שלו ויצא משם,מרגיש כאילו הוא רוצה למרר בבכי.הוא נכנס לחדרו וטרק את הדלת.הוא טמן את ראשו בכרית שעל המיטה,יותר מהכל רצה לבכות באותו רגע.אבל הדמעות פשוט לא באו.הוא האמין שבכה כל כך בילדותו,שכאשר בגר הדמעות פשוט נגמרו לו.הוא התיר את הסרט משיערו והעביר את אצבעותיו הארוכות בשיערו הזהוב.כשהרגיש שחוסר המעש מטריף את חושיו,ניסה לקרוא.תחילה ניסה את "רובינזון קרוזו",לאחר פסקה השתעמם.הוא ניסה את "מסביב לעולם בשמונים יום",עפעפיו צנחו מרוב שיעמום.לאחר שחלפו תחת ידיו גם "עשרים אלף מייל מתחת לפני המים" ואפילו "רובין הוד",פתח את "עלובי החיים".רטט של יראת כבוד חלפה בזרועו.הוא הביט באותיות הדפוס היפות שנצצו אליו מהדף,לאחר מכן החל לקרוא בלהט,מילה אחר מילה.הוא בלע שורות,פסקאות ועמודים כהרף עין,רגע אחד היה בבריקדה ובמשנהו כבר ברחוב לום ארמה.הוא זינק ממקום למקום כמו גאברוש הזעיר והרגיש את המיית רובי ההתקוממות באוזניו.אך בדיוק ברגע שבו התחילו הסטודנטים להיכנע תחת המתקפה,קרקשה הדלת ואמיל נכנס.הוא אחז בידו בקבוק יין כמעט מלא,ז'רארד שיער שזה היה הבקבוק השני או אפילו השלישי.בנונשלנטיות מוחלטת הוא התיישב על המיטה של ז'רארד.הוא הושיט לו את הבקבוק."רוצה? עוד לא שתיתי…"הוא אמר.ז'רארד הרגיש כל כך רע שהוא לקח את הבקבוק מאמיל וקירב אותו אל פיו,כמעט בלי לשים לב הוא רוקן לקרבו חצי ממנו."תירגע זה יעלה לך לראש…"אמיל משך ממנו את הבקבוק.ז'רארד הביט ושפתו התחתונה רטטה."לא אכפת לי…"הוא ניסה לקחת אותו חזרה,אבל אמיל הרחיק אותו ממנו.לבסוף הוא נכנע לנוכח מבטו המתחנן של ז'רארד ונתן לו אותו,החצי השני עבר בגרונו של ז'רארד בלי בעיה,והבקבוק נח ריק לגמרי על הרצפה."לא ידעתי שאתה יכול לשתות ככה…"אמר אמיל."יש הרבה דברים שלא ידעת עליי…"ז'רארד מחה את פיו בכף ידו."אף אחד לא ממש יודע עליך כלום…"אמר אמיל וגירד בערפו.
"אף אחד גם לא רוצה לדעת…"
"אני רוצה לדעת…"
"לך אני לא רוצה לספר…"
"למה לא?"
"אתה לא יודע לשמור סודות…"
"וודאי שאני יודע!"
"למשל?"
אמיל חכך בדעתו,זו הייתה שאלה מכשילה מאוד.אם יאמר שאינו יודע,יכיר בהפסדו הקטן לז'רארד.מצד שני,אם ייתן דוגמא,ייאלץ לספר סוד.לאחר מחשבה קצרה החליט לספר.
"אתה ממלמל דברים מתוך שינה…"הוא אמר לז'רארד.
"מהיכן אתה יודע?!"
"שמעתי אותך…"
"מה עשית בחדר שלי בלילה!?"
אמיל שוב השתהה,מה יוכל להגיד לז'רארד? לא הייתה לו ברירה,הוא שיקר בלי להתבייש.
"עברתי ליד דלת חדרך ושמעתי אותך…"
"סיפרת למישהו?"
"מעולם לא…"
"אתה משקר לי עכשיו?"
"לעולם לא אשקר לך…"
"שיקרת לי בקשר לחתכים…"
"זה לא היה שקר,לא אמרתי שאני לא חותך…"
"עוד מישהו יודע על החתכים?"
"רק אתה…בבקשה אל תספר…"
"לא אספר,אני מבטיח!"
"ספר לי מה מעיק עליך…"התחנן אמיל וליטף בידו המחוספסת את שיערו הבהיר של ז'רארד.
"כל מיני דברים…"
"שהם? החבר שלי חזק ואיתן,הוא לא פוחד מכלום ושום דבר לא שובר או מרתיע אותו!"
ברגע ההוא פרץ ז'רארד בבכי תמרורים קורע לב.
"אתה טועה! כולם טועים! אתה לא רואה,אתה לא יודע! אתה בחיים לא ידעת ואף אחד אחר לא ידע!"קרא ז'רארד והליט את פניו וידיו.במשך דקות ארוכות הוא רק התייפח בחוסר אונים.אמיל ישב שם בלי לעשות דבר,אבל לאחר כחמש דקות לא היה יכול לראות את החבר הכי טוב שלו נשבר ככה.הוא הושיט את ידו אל שיערו החלק של ז'רארד וליטף אותו בעדינות.ז'רארד הרים את פניו והביט באמיל בעיניו שטופות הדמע.הוא פתח את פיו כדי לומר משהו אך לבסוף שתק.אמיל הניח את ידו על צווארו של ז'רארד ונתן לו להניח את ראשו על ברכיו.הוא ליטף את שיערו הארוך הבלונדיני.הסיט אותו,העביר בו את אצבעותיו,בעיקר רטט מהתחושה.השיער של ז'רארד היה רך כמו משי.ז'רארד אחז בשמיכה שלו בחוזקה,כאילו משהו מכאיב לו.כשאמיל עצר לרגע,מלמל ז'רארד בחוסר אונים:"אל תפסיק…"הקול שלו היה כל כך אומלל וחסר אונים,כאילו הוא תלוי בכך,שאמיל הרגיש מחנק בגרונו.הוא חזר ללטף את ז'רארד,בלבד שייחדל לבכות.לא היה זכר באותו רגע לבחור החזק והאמיץ שהיה,ברגע זה כל מה שהיה צריך הייתה נחמה קטנה,קרבה אנושית.במשך כמעט מחצית השעה הם ישבו בצורה הזאת,בחדר הייתה דממת מוות.נשימתו של ז'רארד רטטה מהבכי ואמיל רק נאנח מדי כמה רגעים,כשחשב על החבר הכי טוב שלו נשבר בצורה הזאת.הוא המשיך ללטף את שיערו של ז'רארד ובהדרגה עבר גם לפני הלבנות.הוא ליטף אותן בידיו הכהות והמחוספסות,מנגב את דמעותיו של ז'רארד.לאחר שראה שאין לו כל התנגדות,ליטף בידו את צווארו הארוך האצילי.ז'רארד לא אמר דבר,הוא הרגיש שעוד רגע הוא עומד להירדם מתחושת הרוגע המדהימה שאפפה אותו."אתה סולח לי?"לחש ז'רארד כמו מתוך חלום."על מה?"שאל אמיל בשקט וליטף את צווארו של ז'רארד."על זה שאני רכרוכי ופחדן…"הוא הלקה את עצמו ללא רחמים."אתה ממש לא כזה…אתה הילד הכי אמיץ שראיתי…"אמר אמיל."מה יכול להיות אמיץ בילד שכמוני שמסכים להישבר בציבור?"הוא ענה ומשך באפו."אני ציבור? איזה כיף לי…"חייך אמיל והסיט את שיערו של ז'רארד מאחורי אוזנו.ז'רארד חייך חיוך קלוש."קבל תיקון,נשבר מול כל העולם…"ענה ז'רארד."ממתי אני כל העולם?"תמה אמיל."אתה כל העולם בשבילי…"לחש ז'רארד,דמעה זלגה מעינו,במורד אפו והתרסקה על הרצפה.אמיל קפא על מקומו וסומק הציף את לחייו.הוא רפרף על צווארו של ז'רארד באצבעותיו והמשיך לסרק את שיערו של ז'רארד.ז'רארד חייך חיוך רגוע ונשך את שפתיו בעדינות."כמה שזה כיף…כמה שזה נעים…"הוא מלמל בעונג,מקווה שזה לא הגיע לאוזניו של אמיל.רטט חלף בעמוד השדרה של אמיל,הוא לעולם לא חשב שיצטרך להרגיע את ז'רארד,הוא תמיד חשב שזה יהיה הפוך.כשהוא ליטף בידיו הרועדות את צווארו של ז'רארד,הוא הרגיש את הדם שלו פועם בעוצמה.הוא רכן בשקט ונשק לצווארו נשיקה עדינה,ז'רארד פער את עיניו לרגע אך לאחר מכן שב,נרגע והמשיך לנשום נשימות שחוחות.פעמון הדלת דנדן בצליל מרגיז.ז'רארד הרגיש את הדמעות עולות בגרונו,אך התעשת במהרה והרים את ראשו מברכיו של אמיל.הוא מתח את שריריו הדואבים וקם אל הדלת.אמיל יצא גם הוא מהחדר,מרגיש עדיין את הרטט באצבעותיו.זו הייתה רוזה,היא חייכה מאוזן לאוזן.ז'רארד ניסה לחייך,הוא ניסה לא לחשוב על כמה התזמון שלה איום ונורא."לא רוצה להפריע או לשבש משהו…אני בטוחה שאתם עסוקים…המורה לספרו