אהבה בדלתיים סגורות חלק י"ב

כעבור כמה שעות,נכנס אמיל לחדרו של ז'רארד.הוא התיישב על קצה מיטתו וחשב לעצמו."הוא כל כך יפה…למה אני לא יפה כמוהו…"חשב בקנאה צורבת.הוא קינא ביופיו של ז'רארד,באצילותו ובשאר תכונותיו הנעלות.הוא רצה להיות כמוהו,הוא הרגיש נחות לידו,כאילו כל מה שהוא עושה פחות ערך מול ז'רארד.הוא כרע על ברכיו ליד המיטה ודיבר בלחש."אני לא יודע אם אתה שומע אותי…"אמר."אם בכלל אכפת לך.אני לא יודע אם אכפת לך,מה מתחולל בתוכי.כן אני יודע שאני סתם שיכור טיפש,שאני לא יכול לדבר אל מלאך כמוך.בכל זאת אני רואה את פניך ותוהה,האם אי פעם הרגשת ככה?"הוא הצמיד את ידיו אל לוח ליבו ומלמל כמה תפילות חרישיות.הוא התפלל לכך שז'רארד ישתנה,יהפוך לאדם סבלני ורגוע יותר."אני יודע שאנחנו מאוד שונים,אני לא יודע איך הפכנו לחברים.אני לא יודע איך התחלתי לחשוב,את מה שאני חושב עליך.."הוא המשיך בלחישה.הוא הסיט את תלתליו הארוכים של ז'רארד ממצחו בידיו הרועדות."אני יודע שאתה לא מחבב אותי,שאתה חבר שלי מתוך רחמים.איך מלאך כמוך יתחבר למטומטם כמוני? אתה פוגע בי כל כך הרבה,לפעמים קשה לי להרים את הראש ולהמשיך לחייך.אני לא מאשים אותך,איך אפשר להאשים מישהו יפה כמוך? אתה בטח חושב שזה הדבר היחיד שאני רואה בך,אבל זה לא נכון.אתה גם חכם והילד הכי נחמד שאני מכיר.אתה היחיד שאומר לי את האמת בפרצוף…"הוא המשיך לדבר ולדבר בלחישות סדוקות.דמעות נזלו מעיניו וזלגו מסנטרו."ואני…לפעמים כשאני עומד מולך אני לא יודע מה להגיד,כי אתה תמיד מבקר אותי.על הרגלי השתייה בעיקר,אני לא עושה את זה כדי להכעיס אותך.ו…החתכים…זה רק כי קשה לי.אם היית מקשיב לי במקום לתקוף אותי,אם היינו מדברים באמת,אולי זה לא היה מתחיל בכלל…"אמיל הרכין את ראשו ואגרף את ידו."אני חייב ללכת.אם באמת שמעת אותי,רק שתדע…שאפילו כשאני מעצבן אותך,אני מכיר אותך ואתה חשוב לי.אני מצטער שנכנסתי לחיים שלך,אבל אני לא יכול לצאת.רק שתדע שאתה יקר לי יותר מכל טוב בעולם…"אמיל התרומם וניגב את דמעותיו.הוא יצא מהחדר באותה דממה שבה נכנס אליו.

"בוקר טוב הציפורים מצייצות!"צחק אמיל וזרק על ז'רארד כרית."מה? מי? כמה? איפה?"מלמל ז'רארד,שעדיין לא התעורר לגמרי."תתעורר כבר!"אמיל זרק עליו כרית נוספת.ז'רארד חרק את שיניו."חתיכת טפיל,היום יום שבת!"כעס ז'רארד,שכעת היה ער לגמרי."אני יודע! בגלל זה אני מעיף אותך מהמיטה בתשע ולא בשש כמו תמיד!"צחק אמיל.ז'רארד לא ידע מה להגיד לגבי טיעון כזה ורק העביר את אצבעותיו בשיערו הארוך."תתנדף לי מהחדר אני רוצה להתלבש…"הוא סינן.אמיל משך בכתפיו והסתלק.ז'רארד התרומם מהמיטה ובחן את פלג גופו העליון החשוף מול המראה.הוא היה רזה,מדי.הוא העביר את ידו על חזו,הוא הרגיש את העצמות בולטות.הוא נאנח וחשב איך יוכל להסתיר את זה מבלי לאכול הרבה.הוא לא אהב לאכול.העור נצמד לעצמות שלו כמו ניילון נצמד.במקומות מסויימים,במיוחד בחזה,ז'רארד פחד שבעוד רגע העצמות יקרעו את העור ויפרצו החוצה.הוא התחלחל מהמחשבה על כך.אמיל נכנס לפתע.ז'רארד לא הספיק להתלבש.אמיל לכד את הצרחה בתוכו."מה…מה קרה לחזה שלך?"הוא שאל."שום…שום דבר…"מלמל ז'רארד בבושה.אמיל התקרב אליו ונעץ בו את מבטו."זה לא נראה לי כמו שום דבר.אתה נראה כמו בן אדם בתת תזונה.מה קרה לחזה שלך?"הוא שאל שוב.ז'רארד הסב ממנו את מבטו.אמיל העביר את ידו על עצמותיו הבולטות של ז'רארד."אלוהים כמו לגעת בשלד! תתלבש מהר ובוא תאכל ארוחת בוקר,אם אתה לא גומר את כל הצלחת אני לא יודע מה אני עושה לך!"הוא אמר בתקיפות.ז'רארד לבש את החולצה שלו ויצא בעקבותיו של אמיל.אמיל מיהר להסתובב לכיוון הגז,ולסיים את ההכנות האחרונות."אמיל אני לא רעב…"הוא אמר בקול רפה."קפוץ לי! אתה אוכל! אני מכריח אותך!"ענה אמיל בנוקשות.ז'רארד משך בכתפיו."אני לא רעב!"הוא חזר."אני כבר אמרתי שאתה יכול לקפוץ לי!? אני אמרתי אז אתה עושה,מאוד פשוט.אני מכין אוכל,ואתה אוכל.אני לא רוצה לשמוע שאתה לא רעב כי מהיום אני מפקח עליך עד שתחזור למשקל תקין.אלוהים אני חייב לבדוק כמה את שוקל!"ענה אמיל."אתה לא תעז!"ז'רארד התרומם מהכיסא שלו.אמיל נחר בבוז."אתה מפחד שאני אגלה שאתה שוקל הרבה פחות ממה שאתה אמור לשקול,נכון?"אמר אמיל בבוז."אני שוקל בסדר גמור!"אמר ז'רארד,לאחר מכן מיד התחרט.שניהם ידעו שזה לא נכון."זה לא נכון בשיט! תפסיק לעצבן אותי!"ענה אמיל."אתה מעצבן אותי! אתה חושב שאני הדפוק ואני זה שלא בסדר.אמר הילד המופרע ששותה ומעשן וחותך לעצמו את הידיים! אתה ממש מופרע! כשאתה שיכור חייבים להתרחק ממך אחרת אתה גורם לאסונות! אתה חושב שאני צריך לידי ילד משוגע שהורס כל דבר שבו הוא נוגע!? אני לא צריך אותך לידי! אני לא רוצה אותך לידי!"דממה נפלה בחדר.