אהבה בדלתיים סגורות-חלק ג'

.הוא הביט מהחלון,גשם החל לרדת באיטיות.הוא קם אל החלון והצמיד את אפו אל הזכוכית הקרה.אנשים ראו את את הליצן,הסטודנט,השתיין.מה עם מישהו אחד שייראה את הילד? ילד קטן שהוריו מתביישים בו.וברגע הזה הוא רצה לעוף,לפתוח את החלון ולעוף.לעוף,לעוף הרחק משם…בלי לומר להתראות לאף אחד,בלי להסביר לאף אחד למה.אולי זה כי יום אחד הוא חלם לחזור שוב לשם.כשהיה ילד,מעולם לא ראה את הסכנה מתקרבת אליו,זו הסכנה הכי גדולה,העיוורון.יום אחד הלך לאיבוד,ואיש לא מצא אותו מאז.הוא לכוד ומסביבו קורי עכביש.הם תמיד ראו את החיוך השובב,העפעוף הילדותי ואת הפוני הארוך,אף אחד מעולם אל ראה את הילד הקטן המשווע לאהבה.ועכשיו הם רוצים לגזור את כנפיו ולמנוע ממנו לעוף.אבל בתוכו היה סוג של טוב שהם לא יכלו להרוס.ועכשיו הוא רצה לעוף,לעוף למקום רחוק שטוף שמש.לעוף,לעוף הרחק משם.בלי להסביר לאף אחד כלום,בלי להפרד.כי יום אחד הוא רצה לחזור הביתה.לפרוס כנפיים ולעוף,לעוף בין טיפות הגשם אל העננים,לעוף הרחק משם אל השמש! בלי להזיל שוב דמעות,בלי להסביר לז'רארד למה הוא עוזב אותו,אולי כי יום אחד הוא התפלל לחזור שוב הביתה.אולי זה כי הוא ידע שיום אחד הוא יתגעגע הביתה.הוא פתח את החלון והניח את ידיו על המשקוף התחתון.טיפות קרות של גשם נחתו על ידיו הרועדות."השמש תזרח מחר בבוקר.אני פשוט אמתין למחר בבוקר…"הוא אמר.השמיים היו קודרים ואפורים,אבל זה לא הטריד אותו."היום הזה אפור,קודר,עצוב…אין לי כוח יותר ליום הזה.אבל אני ארים את הסנטר,כי אני יודע שמחר יש לי הזדמנות חדשה להתחיל.הנה,בכל רגע מתקרב המחר,הוא רק במרחק של יום…"ניסה לעודד את עצמו באומללות.הוא אחז חזק כל כך במשקוף העץ הלבן,שחשב שהוא עומד להתבקע.הוא הרים את סנטרו וזקר אותו למעלה,מונע מדמעותיו לזלוג."תהיה אמיץ…תהיה אמיץ…"אמר לעצמו.ז'רארד עמד בדלת חדרו והסתכל באמיל,מבלי שהוא שמע אותו בכלל.ז'רארד הרכין את ראשו ונשך את שפתיו.ידיו התאגרפו והוא הסתובב חזרה לחדרו.ברגע שסובב את ידית הדלת חזר בו והלך לעבר אמיל.אמיל מיהר למחות את דמעותיו.הוא נשם נשימה שחוחה דרך אפו."אתה מתבייש ממני?"שאל ז'רארד ונעמד לצד אמיל."כן…"אמר אמיל ומשך באפו."היי אין לך מה להתבייש ממני."אמר ז'רארד והביט בגשם השוטף.השמיים היו אפורים כאילו היה זה לילה,למרות שהשעה לא הייתה מאוחרת מחמש אחר הצהריים.הקור,הרוח והקדרות התאימו לז'רארד.הוא נהנה להרגיש את הרוח מנשבת בשיערו הארוך הבלונדיני.הוא שלח יד לערפו ושחרר את הסרט השחור.קווצות של שיער בהיר נפלו על גבותיו ונכנסו לעיניו,הוא הסיט אותן מאחורי אוזנו.הוא דחף את הסרט לכיס המעיל האדום שלו."אני מתבייש מכולם…"אמיל משך בכתפיו."אני גר איתך באותו חדר קטן."ענה ז'רארד ועיקם את אפו."אתה לא אבא שלי,אתה לא יודע עליי הכל."התנגד אמיל."לפי הסיפורים אפילו אבא שלך לא יודע עליך כלום."ענה ז'רארד."יפיוף שלי,לפי הסיפורים שלך הדבר היחיד שאבא שלך יודע עליך זה איפה הכי כדאי להרביץ לך!"התרגז אמיל.כמה שניות לאחר מכן,הוא שם לב שיש לו נטייה לקרוא לז'רארד "יפיוף" גם כשהוא כועס עליו.ז'רארד נעץ בו את עיניו הכחולות .אמיל הסב את מבטו."זה לא היה מצחיק…"אמר ז'רארד.אמיל שתק ועצם את עיניו."הבט בעיני כשאני מדבר אליך!"ציווה ז'רארד.אמיל נשא אליו את עיניו בשיעמום."אין לך מה להתבייש ממני,אני החבר הכי טוב שלך,אתה יודע את זה,נכון?"שאל ז'רארד בפנים חמוצות מעט,כאילו הוא אינו מתכוון למה שאמר."אתה יודע מה אונז'? אני כבר לא ממש יודע…"ענה אמיל.סומק הציף את לחייו של ז'רארד.מהסוג שעולה בשעת זעם.אילו היה מולו אדם אחר,היה ז'רארד שותק ונותר אדיש.אבל אמיל…השניים בהו אחד בשני למשך כמעט דקה."אני הולך לספרייה."פלט ז'רארד במהירות."אני הולך לנוח…"ענה אמיל.שניהם הלכו לכיוונים שונים בלי לומר מילה.