אהבה בדלתיים סגורות-חלק ב'

באותו רגע מסויים,ז'רארד היה במטבח וחימם מים על הגז."אתה במטבח יפיוף?"שאל אמיל."כן…מה רצונך מהמטבח?"שאל ז'רארד והתעלם מהכינוי שנטה אמיל לתת לו.
"אתה יכול להכין לי קפה?"שאל אמיל מיד.ז'רארד העווה את פניו בכעס.
"תכין בעצמך,אני לא משרת!"
"בבקשה?"ז'רארד שמע את התחינה שבקולו.בלית ברירה הוסיף עוד מים לקומקום והוציא ספל נוסף מהארון."כמה סוכר?"שאל."כמה שאתה רוצה."לא איחרה התשובה.נשמעה דפיקה על דלת חדרם של הבנים."אמיל אתה יכול לפתוח בבקשה?"שאל ז'רארד מהמטבח."בוודאי,זו רוזה."אמר אמיל."מי זו רוזה?"תמה ז'רארד."רוזה דובואה,היא במקרה גרה חדר לידינו.לומדת בכיתת הפסיכולוגיה."ענה אמיל וניגש אל הדלת."אה נכון,הג'ינג'ית."אמר ז'רארד בשיעמום וחזר להתרכז במים שהוסיפו להתחמם.אמיל פתח את הדלת וחייך חיוך רחב אל הבחורה שעמדה שם.לא על שום כלום קיבלה את השם רוזה,ורד.שפתיה היו אדומות כמו הורדים שאהבה ואפילו שיערה האדמוני הזכיר ורד.רק עיניה בצבע הזהב הרסו את החגיגה האדומה.היא לבשה שמלת פעמון שחורה ומיושנת,שהגיעה עד כפות רגליה הנתונות בנעלי משי שחורות.שיערה היה אסוף בסרט שחור ונתון בכובע גדול ושחור גם הוא.שיערה היה יכול לשגע כל ספר מקצועי.הוא גלש על גבה בגלים ארוכים של אודם,אבל היא העניקה לו אפס התייחסות.לרוב אספה אותו בסרט מרושל לתוך הכובע שלה.כשפיזרה אותו,נראו קצותיו הבלתי סדורים,כי היא גזרה אותן בעצמה.היא האחרונה שהצטרפה לכיתה לפני שנסגרה,לכן היא גרה לבדה.היא הרגישה בודדה לפעמים,אז באה להכיר את הבנים בחדר לידה.כלומר,באה להכיר את אמיל.את ז'רארד כמעט ולא הכירה,אך רחשה לו כבוד.היא קדה בכבוד לפני ז'רארד שיצא כמה רגעים לאחר שנכנסה."חבל שלא הודעת שאת מגיעה,הייתי מכין ספל נוסף."אמר בקרירות."זה בסדר אני לא שותה קפה."אמרה רוזה.ריח חזק של קפה שחור עמד באוויר.ז'רארד משך בכתפיו.השלושה התיישבו על הספה."מחר מגיעה תלמידה חדשה לכיתה שלכם."סיפרה רוזה."לא מספרים לנו כלום במקום הזה…"נאנח ז'רארד באדישות הרגילה.רוזה צחקקה."היא מגיעה מאנגליה.קוראים לה גליטר,נצנוץ."הסבירה רוזה."מהיכן את יודעת אנגלית?"חקר אמיל."הוריי היו בשליחות מאנגליה כמה שנים.כלומר לפני ה…"רוזה לא המשיכה והסבה את מבטה."לפני מה?"שאל אמיל."לא…לא משנה…מה קורה עם ההורים שלכם?"היא שאלה."אני יתום."שיקר ז'רארד ומשך בכתפיו.היחיד שידע את האמת היה אמיל,אך בחר לתמוך בז'רארד מאשר לסבך אותו.רוזה נעצה בו מבט רחמני.לא היה דבר שז'רארד שנא יותר מזה.הרחמים,זה הגעיל אותו.הוא לא רצה שירחמו עליו.אך הוא ידע שהוא מסוג הילדים האלה,שצדקנים מצקצקים בלשונם ומתחילים להתלחש בעת שהם רואים אותם,לכן שתק."ואתה אמיל?"שאלה רוזה."ההורים שלי אצילים מפריז.פעם בחודש הם שולחים לי מכתב."הסביר אמיל בלי שמץ של געגוע."הממ…לפחות לך יש הורים ששולחים מכתבים.מתי הוריך נפטרו?"היא פנתה תחילה אמיל ולבסוף לז'רארד."אמא שלי מתה בלידה שלי,ואבי נפטר חצי שנה לאחר שנולדתי.מדלקת ריאות.אפשר לומר שאני המזל הרע של המשפחה."הוא המהם בציניות ושתה מהספל שלו.רוזה צחקה צחוק תפל.אמיל החליט לשבור את האווירה המתוחה."כשהייתי קצת יותר קטן,אני זוכר שהיה איזה שרץ קטן ברחוב שלי.בכל יום הוא אמר משהו אחר על אמא שלי.פעם ככה ופעם ככה.תמיד שתקתי ועברתי הלאה…"התחיל אמיל לספר."אמיל בוסואה שותק? זה חדש…"עקץ ז'רארד."תהיה בשקט יפיוף.בקיצור,יום אחד,הוא אמר איזה משהו איום ונורא שאני אפילו לא זוכר.אז הרמתי את האגרוף שלי,דפקתי לו אותו בפרצוף והעפתי אותו שני בתים אחורה.וזה למה כולם אומרים שאני ילד מופרע."הוא סיפר."אתה…ילד מופרע?"תמהה רוזה."בוודאי…כבר שנים.האציל הקטן לוקח כדורים כי הוא לא יכול לשלוט בעצמו."חיקה אמיל את הפסיכיאטר שאמר להוריו שהוא ילד מופרע,לאחר אותו מקרה.רוזה צחקה."אני באתי ממונפרמיי,ואני בחיים לא אשכח את היום שהסתובבתי ברחוב ואיש שיכור אחד בא אליי והתחיל להתווכח איתי אם אני ישו או לא.כזו שכרות עוד לא ראיתי."סיפר ז'רארד ברצינות מעורבת בצחוק."מה קרה להורים שלך?"העז אמיל ושאל את רוזה."אני לא קתולית…"החלה להסביר."אז מה את אם לא קתולית?"קטע אותה אמיל."למען האמת אני יהודייה…"אמרה רוזה במין ביישנות."יהודייה?!"תמה אמיל."יש לך בעיה עם יהודים?"שאלה רוזה."לא…כלל לא,המשיכי בבקשה!"הוא אמר."אז ההורים שלי,ככה רצה העולם,יום בהיר אחד,הם התגרשו.כל אחד הלך לדרכו,כלומר התדרדר בדרך שלו.לפי מה ששמעתי,אמא שלי נהפכה למופקרת ואחרי שעזבתי אבא שלי ריצה עונש במחנה העבודה לפושעים.אין כמו המשפחה,אה?"היא צחקה ומתחה את זרועותיה לאחור.אמיל וז'רארד חייכו."אני כבר מזמן הבנתי שהעולם מחולק לכמה חלקים.יש ילדים שנולדו לפושעים,למופקרות או להורים מכים.יש ילדים שגדלים בלי לחם בבית.יש את האצילים שחיים על תרופות.יש את היתומים.ומצד שני…יש את כל ה…"ז'רארד תר אחר המילה הנכונה."נורמליים?"ניסתה רוזה."בדיוק,זו המילה שחיפשתי.נורמליים.הם נולדו להורים נורמליים,בזמן נורמלי,בעיר נורמלית.הם חיים את החיים כמו שאמורים לחיות אותם.אבל הם טיפשים רכרוכיים וחסרי חוט שדרה.אז אמא'לה צעקה עליך קצת,אז פעם אחת אכלת אוכל שאתה פחות אוהב,איזו היסטריה! במקום בו אני גדלתי,האמא החורגת הייתה מרביצה לי מכות רצח ואוי ואבוי לי אם התלוננתי.אבל ככה זה,יש את הנורמליים ויש אותנו."המשיך ז'רארד ורטן.הנאום הרוטן השרה על השלושה אווירה פחות נעימה.ז'רארד צדק בכל מילה שאמר.אסור להם להתלונן ואסור להם להביע דעה.היה עליהם פשוט לקבל את החיים עד לגיל עשרים וחמש,עד לרגע שבו יעמדו ברשות עצמם."מי הכי מסכן פה?"שאלה רוזה."אני!"אמר ז'רארד."לא נכון,אני!"אמר אמיל."אני הייתי בטוחה שזו אני…"אמרה רוזה."היי היו לי חיים קשים.לא קיבלתי עוגה,רק סטירה.לא חיבוק,רק בעיטות.לא היו לי הורים בכלל,תנסו אתם לחיות עם גורל כזה.לא הייתה לי שמיכה,רק סמרטוט.כל לילה הלכתי לישון רעב.לי היו את החיים הכי קשים."הסביר ז'רארד באריכות."אצלי הרוח ייללה בכל לילה,מעולם לא האיר עליי האור.כשכולם רבו היה עליי לשתוק.איש לא בא בלילה אם קמתי,אם חלמתי לי סיוט כל כך מפחיד.לא היה מי שירגיע אם בכיתי…"התנגדה רוזה."הייתי רעב,מלוכלך ועצוב תמיד.מעולם לא היה לי עתיד.סנטה קלאוס לא ביקר אותי,סנטה קלאוס לא מבקר אנשים כמוני.נראה לך שיש מישהו שגיד לי "כן" כשאני חתיכת יתום מסכן?!"ענה ז'רארד.הם הביטו באמיל,שבניגוד להם שתק."מה יש לך אמיל?"שאלה רוזה."האם…מישהו כאן יכול אולי,למצוא בשבילי…מישהו…שיאהב אותי?"מלמל אמיל.ז'רארד ורוזה הסתכלו בו."האם בן אדם יכול לחיות בלי אהבה משום מקום? שאלה מעניינת.אני בזבזתי את כל השנים שלי בלהאמין שיהיה טוב.מישהו יכול בכלל לאהוב…מישהו כמוני? אני לא מפחד לאהוב אף אחד אחר,אם הוא יאהב אותי בחזרה.כמה קל להגיד,כמה קשה לעשות.אף אחד הרי לא אוהב ילדים מופרעים כמוני,אבל יום אחד אני מבטיח לכם,יום אחד,יום אחד,יום אחד מישהו יאהב אותי…מתישהו.יום אחד אני אקבור את כל האנשים האלה בחיים.בכל יום אני עדיין תוהה ותוהה,אבל כולם חושבים כמה שאני מצחיק וקל דעת.אם הם אוהבים אותי? לא נראה לי."הוא פצח בנאום ארוך.רוזה וז'רארד עדיין התקשו להבין את רצונו."אנחנו לא מבינים,אין איש שאוהב אותך?"שאלה רוזה."אף אחד לא רוצה להקשיב לי…ברגע שאני מתחיל לדבר אנשים חושבים שאלו שטויות.אבל זה לא נכון! אני רוצה להגיע אל העולם ואולי אפילו ללמד אותו קצת.אבל איזה סיכוי יש לי כשאף אחד לא מוכן להקשיב לי?"הוא ניסה להסביר."לא…עדיין לא הבנתי…"אמרה רוזה."אז את טיפשה,אני הבנתי."אמר ז'רארד בחוצפה.רוזה נעצה בו עיניים ענקיות,כאילו היא עומדת לקום ולהסתלק.לאחר שראתה שאין לו שום כוונה להתנצל,נשארה בכל זאת.ז'רארד נראה אדיש לגמרי,כאילו דבריו של אמיל חלפו ליד אוזנו ולא נגעו בו כלל.אפילו שזה כלל לא היה נכון.ז'רארד התייחס בתשומת לב לכל מילה ממה שאמיל אמר.הוא פשוט לא רצה לפתוח את הנושא ליד רוזה.היא,כאמור,לא ידעה דבר וחצי דבר על הוריו של ז'רארד,שהיו חיים וקיימים.הם היו הבושה שלו,הם העיבו על חייו,קיומם הציק לו.הוא רצה להעלים אותם,אך לא היה ביכולתו לעשות דבר שכזה.רחוקים או קרובים,לא חשוב איפה היו,הם היו הכתם על חייו,הוא האמין שכל עוד הם בחיים יצטרך לחיות בהסתרה.הוא רצה לפתוח,פעם אחת,את דלת הבית שלו,ולזכות בחיבוק או במילה טובה…אך זה מעולם לא קרה והוא המשיך הלאה,אטם את ליבו.הוא שנא את הוריו,לא הייתה מילה יותר יפה לתאר את זה.הם הרסו את חייו,להורים שכאלה אסור להביא ילדים בעולם,בד בבד לגדל אותם."הטעות נעשתה."נטה לחשוב."אני יכול לחיות עם זה או להתאבד.".ההומור שלו היה חולני ושחור.הוא לא צחק מבדיחותיו ולא ניסה להצחיק,הוא רק רצה לגרום לעצמו לומר משהו,שלרוב פגע במי שלידו או זעזע אותו.כשדיבר,דיבר על מוות,ארונות קבורה ושדים.מה שהיה די מוזר יחד עם המראה המלאכי שלו.רוזה הסתלקה באותו הרגע,היא אמרה שהשאירה את הגז פתוח,אך למעשה הרגישה לא בנוח.ז'רארד לא אמר דבר והלך לחדרו,אמיל נשאר לבד בסלון.הוא שפשף את עיניו הדומעות בכף ידו.הוא אפילו לא ידע למה התחיל לבכות,אבל הוא ידע שיש משהו בפנים שמכאיב לו ומשסע את ליבו לחלקים זעירים.