אהבה אפשרית זה שקר פרק6+7 פרק כפול כפיצוי

פרק6
"נורית מה קורה?" שאלתי בתמימות.
פרצה נורית לביתי ודחפה אותי עם כתפיה ואמרה"איך אתה יכול לעשות את זה?" שאלה בעצבים.
"איך אני יכול לעשות מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"אחרי שאנחנו חברים כל כך הרבה זמן, אין לך את האומץ להגיד לי שאתה רוצה להיפרד ממני" לחשה בעצב.
השתתקתי לכמה שניות, ניסיתי להוציא מילה ולא הצלחתי, כאילו משהו תופס אותי בגרון.
צעקה נורית"מה קרה השתתקת?פתאום אין לך מה להגיד."
"נורית אני לא רוצה להיפרד ממך" אמרתי בקול חסר ביטחון.
"אפילו אתה לא מאמין לזה" אמרה נורית שדמעות זולגות מעיניה.
חשבתי לעצמי מאיפה היא יודעת את זה ושאלתי"רגע, מאיפה את יודעת שאני רוצה להיפרד ממך?" שאלתי בסקרנות.
צעקה נורית בעצבים" זה מה שמשנה לך עכשיו, מי אמר מה."
"זה יוני נכון?" שאלתי בעצבים.
"אל תנסה להאשים את יוני שאתה יודע שאתה אשם" אמרה בכעס.
"אני "יהרוג" אותו" מלמלתי לעצמי."אז מה איך נמשיך עכשיו?" שאלתי בלחץ.
"ככה" אמרה נורית וסטרה לי בלחי שמאל, הלחי שלי הפכה לאדומה, נורית יצאה וטרקה את הדלת בחוזקה, מעצבים בעטתי בכיסא פלסטיק שהיה לידי מרוב שהבעיטה הייתה חזקה שהכיסא עף עד למרפסת שלי.
חייכתי חיוך מסקרן.

-נורית-
"אין לי כוח לבית הספר" אמרתי בייאוש ובעצב.
אמרה אמי בעקשנות"עוד מעט חופש תישני כמה שאת רוצה, אבל עכשיו קומי לבית הספר" אמרה אמא בזמן שהיא לוקחת לי את השמיכה במהירות.
"אוף איזה עצבים איתך" אמרתי בעצבים, שאני מנסה להתכסות אם הסדין של המיטה שלי.
"נכון אין מה לעשות,ייאללה קומי" אמרה בעצבים.
התעוררתי התלבשתי וראיתי בשעון 8:10 יצאתי מהבית לבית הספר.
אני חושבת לעצמי, אולי פשוט יש משהו לא נכון בסיפור הזה, הלוואי שלא היית מגלה שרועי צריך להיפרד ממני, לא סתם אומרים שיש דברים שעדיף לא לדעת, הפעם אני מסכימה אם המשפט הזה, ידע זה כוח, אבל לא תמיד כוח טוב.

הגעתי לבית הספר ראיתי את יוני יושב על הכיסאות לבד, היה ברור לראות שהוא מלא במחשבות אבל ניסיתי שיבחין בזה שאני לא מסתכלת עליו, למה?כי אני מרגישה שיש לו חלק גדול בסיפור, הוא היה צריך לשמור על הפה שלו.

-דנית-
"מה קורה לחוצה?" שאלה מלי ונתנה לי נשיקה לצד הלחי באוויר.
"בסדר, בסדר גמור אפילו" אמרתי בשמחה.
"נו למה סימסת לי לבוא מהר?" שאלה מלי בסקרנות.
"יש לי בשורה טובה" חייכתי.
"הופה, אני רואה שמישהו פה שמחה, נו דברי על מה השמחה" הועלה חיוך גם על פרצופה של מלי.
"התוכנית שלך.." חייכתי
"התוכנית שלנו את מתכוונת" אמרה בקול מאשים.
"בסדר, התוכנית שלנו" הדגשתי כל מילה."אנחנו כבר לא צריכים אותה יותר" אמרתי בקול מסקרן, וחיוך ממזרי.
"נו מה הפעם?" שאלה בהתנשאות.
"גיליתי משהו חשוב בתוכנית שלנו" הדגשתי את התוכנית שלנו.
"נו דברי, דברי למה את מחכה" חייכה מלי.
"אנחנו לא צריכים את התוכנית כי רועי ונורית נפרדו" אמרתי בחיוך.
"לכי לא מאמינה לך" אמרה מלי בשקר.
"מאיפה את יודע?" שאלה מלי בסקרנות.

-יוני-
הדבר שהכי רציתי בעולם זה לא ללכת לבית הספר היום אבל איזה ברירה הייתה לי.
קמתי התלבשתי ניסיתי לעקב את הזמן שאני יגיע באיחור לשיעור כדי להיות בראש רגוע.
יצאתי מוקדם לא הצלחתי ל'התעקב יותר מהשעה 8:00, חשבתי לעצמי בעצבים עד שאני רוצה לאחר אני לא מצליח, יום המזל שלי זה בטוח לא.

הגעתי לשער בית הספר.
הרגשתי לחוץ כמו שבחיים לא הרגשתי, נכנסתי לתוך בית הספר היה לי תחושה כאילו כולם מסתכלים עלי ויודעים מה קרה, הגעתי לכיסאות במסדרון בית הספר, התיישבתי בייאוש, וחשבתי, איך יכולתי לעשות את זה לרועי, הרי אנחנו חברים מכיתה מגיל אפס ולא כביטוי אלא באמת, ואני חושב לעצמי אני מקווה שאני סתם לחוץ ואין לי סיבה לדאגה, תוך כדי שרצות לי מחשבות בראש אני רואה מולי את נורית, גם שהיינו בריבים היא תמיד היית אומרת לי שלום, אבל עכשיו היא עברה לידי כאילו אני אוויר, אפילו לא העיפה מבט לכיווני, אז איך זה שתמיד שאני רואה אותה אני עדיין מרגיש ככה, אבל אם הם יפרדו, לפחות יהיה לזה יתרון לטובתי, שאולי סוף סוף אני יעשה את ההזדמנות שלי להתקרב לנורית, האמת היא שתמיד רציתי את נורית אבל לא עשית כלום בגלל רועי שהם התחילו להיות חברים, אבל עם הם יפרדו זה בכלל יהיה אפשרי שנהיה ביחד?בזמן שאני חושב לעצמי ידיי קצת רועדות ונשמע הצלצול לכיתה.

הגיע ההפסקה.
חשבתי לעצמי, פעם ראשונה שהשעתיים הראשונות עברו מהר, אבל זה די ברור שזה בגלל שלא הייתי מרוכז לשיעור כי היית עסוק במחשבות, נורית הייתה נראית עצובה אבל לא העיפה מבט לכיווני, לפתע העפתי את מבטי וראיתי את רועי הוא התקרב אלי בעצבים.
הוא הצמיד אותי לקיר והרים אותי טיפה למעלה, מהחולצה.
"מה אתה עושה?" שאלתי בלחץ במהירות, תוך כדי שאני מנסה להשתחרר.
"אתה עשית את זה?" שאל בעצבים.
"עשיתי מה?" שאלתי בתמימות ובלחץ, בעודי מנסה להשתחרר ללא סיכוי.
"אתה סיפרת לנורית שאני רוצה להיפרד ממנה?" שאל רועי בעצבים.
הסתכלתי אליו במבט מפוחד ואז…

פרק7
ואז אמרתי לו"עזוב אותי" בלחץ שאיני מצליח להשתחרר.
"לא עניתה לי" אמר בכעס."אתה סיפרת לה?"
"אם אני יגיד לך, אתה מבטיח לעזוב אותי?" שאלתי בטיפשיות ובלחץ.
"לא מבטיח כלום, דבר" צעק רועי.
"אני מצטער, אני לא התכוונתי שזה יצא ככה" לחשבתי בלחץ.
רועי עזב אותי נפלתי על הרצפה על ארבע הרגשתי כמו איזה כלב הסתכלתי מסביב, וראיתי שכל הילדים מסתכלים מסביב אבל אף אחד לא מתערב, כנראה בגלל העובד שהם יודעים שאנחנו חברים, ואם אנחנו רבים יש לזה סיבה טובה.
ושמעתי את רועי אומר בעצבים שהוא מביט בפני"אני ואתה סיימנו, שתראה אותי אל תחשוב אפילו לנופף לי לשלום" אמר רועי הסתובב והלך, ואני מהברכיים נצמדתי אל הקיר אם הגב הורדתי את ראשי והתנשפתי.

-דנית-
-פלשבק-
הלכתי במסדרונות במקרה וראיתי את נורית ומרינה מדברות הקשבתי לשיחה שלהם השיחה התנהלה כך:
"ואי תקשיבי, אולי לא הבנת נכון?" שאלה מרינה למרות שידה שנורית צודקת.
"הבנתי נכון, תאמיני לי הבנתי נכון."
"ואי אני מרגישה כאילו אני בחלום, זה לא יכול להיות אתם כזה זוג מושלם, זה נדיר למצוא זוג כמוכם" אמרה מרינה בקול מעודד.
"איזה זוג מושלם נפרד?" אמרה נורית בעצב.
קירבתי את אוזני בסקרנות לשמוע את השיחה ממשיכה.
"מי סיפר לך את זה בכלל?" התעניינה מרינה.
"יוני" אמרתי בתמימות.
"איזה כלב" התרגזה מרינה.
"אה, אם לא הבנת נכון הוא סיפר לי שרועי רוצה להיפרד ממני."
שמעתי את זה ושמחתי.
"נו ומה את אומרת את זה כאילו זה טוב."
"הוא סיפר לי את זה, אם לא הוא לא הייתי יודע."
"נו ומה טוב יצא מזה" אמרה מרינה בביטחון."שאת לא מפסיקה להיות עצובה ולבכות.
בלי כוונה נפלה המחברת שלי הם הסתכלו לכיווני ולא ראו אף אחד התחבאתי מאחורי צד הלוקרים הם המשיכו לדבר, והרמתי במהירות את המחברת שלי.
סימסתי לך:
"את חייבת לבוא לספסלים דחוף.
וסימסת לי חזרה"כבר באה."
-סוף פלשבק-
חייכה אלי מלי ואמרה"את תותחית, באמת תותחית."
אמרתי בקול משוויץ"כישרון טבעי, זה כישרון טבעי" חייכתי חיוך משוויץ."תלמדי קצת."
"יאללה תרגעי ימתלהבת כולה הצלחת לשמוע שיחה בגלל שאת תלמידה לא אחראית וגרועה
"אאוץ, אבל מזה קשור שאני תלמידה גרועה עכשיו תסבירי לי?" שאלתי בהתנשאות.
"מה עשית בלוקר?"
"הבאתי מחברת ספיר, כי שחכתי להביא מחברת עברית."
"את רואה" אמרה מלי בהתנשאות.
"ואיך איך זה קשור שאני תלמידה גרועה?" שאלתי בעצבים.
"זה לא קשור.." חייכה מלי.
"אז.."
"אז לפעמים זה סתם כיף להעליב אותך, ולהגיד לך את האמת בפנים זה עוד יותר כיף.."
"את יודעת יש לך הרבה מזל" אמרתי בעצבים.
"למה מזל?"
"כי שהמשרת שלי לא חייך אלי פיטרתי אותו, אם איך שאת מדברת אלי, יש לך מזל גדול."
"זה באמת אאוץ שהשווית אותי למשרת שלך."
"להגיד את האמת בפנים זה עוד יותר כיף" חייכתי חיוך נקמתי.
מחקה מלי את החיוך מפניה."נו ומה תעשי עכשיו אם רועי?" שאלה מלי בסקרנות.
"עכשיו שאין מכשולים ואין הפרעות, אני ישיג את המטרה שלי, את רועי" וחייכתי.

-יוני-
דפקתי בדלתו של רועי הוא הסתכל פתח לי את הדלת, שתק והשאיר את הדלת פתוחה, הבנתי שזה רמז להיכנס, וניכנסתי.
התיישבנו שתינו על הספה.
"אז מה, מעכשיו לא נדבר?" שאלתי ברצינות.
"משהו כזה כן."
"טוב.."
"למה באתה?" שאל רועי בתוקפניות.
"באתי להסביר את עצמי.."
"להתנצל אתה מתכוון" קטע אותי רועי.
"לא, לא באתי להתנצל" אמרתי בביטחון.
"אז אתה יכול ללכת" אמר בכעס.
"רק תקשיב" אמרתי ברוגע.
"לא רוצה לדבר איתך, יאללה לך."
"אל תדבר, תקשיב" הדגשתי את המילה תקשיב."נורית באה אלי ושאלה אם אני אחראי לזה, בפרצוף עצבני, אני כמו דפוק חשבתי שהיא התכוונה אם גרמתי לכם להיפרד, ואמרתי לה שזה לא אשמתי שנפרדתי ממנה, זה היה בטעות, זה הכל טעות" הרגשתי צודק.
שתק רועי הבין שלא עשיתי בכוונה.
והתחיל לגמגם"אולי הגזמתי בתגובה שלי."
"רק אולי" אמרתי בחיוך.
"אני.."
"אתה מה?" חייכתי.
"אני…"
"תגיד מתנצל יפחדן" חייכתי.
"אני מה שאמרת" חייך רועי.
"אף פעם לא יכולתה להתנצל" חייכתי שוב.
הושיט רועי את ידו לעברי וחייך, לחצתי את ידו והוא אמר"עיקר שהכל הסתדר בינינו" חייך.
"צודק" השבתי חיוך חזרה."אני צריך ללכת, נתראה מחר."
"נתראה מחר."

הגעתי לביתי הייתי מאושר, שסידרתי את העניינים ביני לביון רועי.
הרגשתי את הטלפון רוטט, בכוונה שמתי אותו על שקט שלא פתאום יפריע לי בשיחה אם רועי, הוצאתי את הטלפון מהכיס הסתכלתי על הצג וראיתי את השם של נורית מופיע, מוזר היום היא לא התייחסה עכשיו שיחה ממנו מאוד מוזר.
עניתי לטלפון.

-רועי-
שמחתי שסידרתי את העניינים אם יוני, אני בטוח שגם הוא חושב ככה.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת פתחתי את הדלת, וראיתי את דנה, זה הדבר הכי מוזר שקרא לי לא חשבתי שאני יראה אותה שוב.

"אז מה חדש איתך?" חייכה דנה.
"אני בסדר, בסדר גמור אפילו."
"פשש, הבית הזה, הרבה יותר יפה מהבית הקודם."
"כן, זה משופץ" דיברתי בחוסר סבלנות.
"אני זוכרת בדירה הקודמת שלכם היה.."
קטעתי את דנה בחוסר סבלנות ואמרתי"מה את עושה פה?" שאלתי בעצבים.
"באתי לראות אותך התגעגעתי אליך, אתה לא?" ניסתה לחייך דנה.
"לא התגעגעתי כל כך." אמרתי בעצבים.
"לא התגעגעת אלי, למה?"
"למה" הדגשתי את המילה." אולי בגלל, שבפעם האחרונה שראיתי אותך כמעט נהרגנו" אמרתי בהתנשאות.