אהבה אפשרית זה שקר פרק5

פרצופה של נורית השתנה היה נראה שהיא לא מבינה על מה מדובר.
"אני התכוונתי, אם יש לך חלק על זה שהוא אמר היום שהוא אוהב אותי" אמרה נורית בפרצוף עצוב.
שיט איזה טעות, חשבתי לעצמי בראש.
"כן אני סתם צוחק" אמרתי בלחץ.
"למה אמרת שהוא נפרד ממני?" שאלה נורית בעצב.
"אני צחקתי" לחשתי בפרצוף עצוב.
"זה מה שהוא אמר לך, שהוא רוצה להיפרד ממני" שאלה נורית שדמעות זולגות מעיניה.
לפתע השתתקתי, לא יכלתי לומר מילה, כאילו שהדמעות תקועות לי בגרון, רק הנהנתי אם הראש כן.
"תענה לי" צעקה נורית בבכי."זה מה שהוא אמר לך"המשיכה לבכות.
"נורית אני מצ.." לחשתי בשקט.
"אתה מה" צעקה נורית."אתה מצטער, בגלל זה "סיפרת" לי" צעקה בבכי.
"אני חשבתי שאת יודעת" אמרתי בלחש ובלחץ.
"למה אמרת לי את זה?" צעקה נורית."היה עדיף שהיית שותק.
התקרבתי אל נורית במהירות וחיבקתי אותה, היא התחילה לתת מכות על כתפי ואני ממשיך לחבק אותה, ושאני עדיין שומע אותה בוכה היא נרגעה לאט לאט וגם אני.

-רועי-
"יאלהה קום לבית הספר שלא תאחר" אמרה אמא בקול מרגיז.
"אמא אני לא מרגיש טוב" אמרתי בקול חולה.
"אל מי אתה חושב שאתה עובד, קום קום" אמרה אמי בעצבים.
"אמא באמת אני מרגיש ת'גוף שלי רותח" לחשתי.
"מה יש היום מבחן בחשבון?" שאלה בהתנשאות.
"לא נו" אמרתי והזזתי את ראשי מייאוש."תיגעי בי ותראי."
נגעה אמא במצחי ואמר"מה זה אתה באמת רותח" אמרה בלחץ."חכה אני יביא לך כדור אקמול."
אוי לא חשבתי לעצמי.
אמא הביאה לי את הכדור בלעתי אותו ועשיתי פרצוף של עייפות.
"טוב תישאר היום לנוח, אני חייבת לזוז" אמרה אמא בזמן שהיא מלטפת אותי.
"טוב" לחשתי בחוסר כוח.
"אתה תהיה בסדר?" שאלה בלחץ.
"אל תדאגי אמא."
"טוב ביי."
"ביי."
שמעתי את הדלת נטרקת, ישר הורדתי את השמיכה ורצתי לדלת להסתכל מהעינית עם היא באמת הלכה, ראיתי שכן, ישר הורדתי את הזקט, ואת החולה מתחת ועוד חולצה אחת.
"הצלחתי לעבוד עליה" מלמלתי לעצמי בחיוך.
למה אני עושה את זה?שאלתי את עצמי ונשכבתי על המיטה, אני חייב לחשוב מה אני אומר לה, אולי יש סיבה לזה שלא הצלחתי להגיד לה אתמול שאני רוצה להיפרד ממנה, ואולי זה בכלל הגורל החליט את זה בשבילי, אבל ממתי אני מאמין בגורל, אני מאמין רק במה שקורה, אני חייב לדעת מה לעשות, חשבתי לעצמי וסובבתי את פני למיטה והרזקתי בראשי, מייאוש.

-דנית-
"או סוף סוף הגעת" אמרתי בעצבים.
"למה איך שאמרת לי לבוא באתי" חייכה מלי.
"ממש" אמרתי בהתנשאות.
"טוב נו" אמרה מלי וגילגלה עיינים."מה היית כל כך לחוצה שאני יבוא כזה מהר?"
"אני חושבת שלא נצטרך להפריד בין רועי לנורית" חייכתי חיול ממזרי.
"למה בדיוק?"
"אני חושבת שקורה משהו לא טוב בין רועי לנורית" אמרתי בביטחון ובחיוך.
"מאיפה את יודעת שקורה ביניהם משהו לא טוב" גלגלה מלי שוב פעם עיינים.
"היום שעקבתי אחריה.."
"נו?" שאלה מלי בסקרנות.
"ראיתי אותה יושבת לבד, והיא בכתה" חייכתי מאושר.
"נו ומה זה אומר, חוץ מזה שהיא הייתה עצובה?" שאלה מלי בהתנשאות.
"חוץ מזה שגם רועי לא הגיע היום, וגם יוני ישב לבד, אני אומרת לך משהו לא טוב קורה בינהם" חייכתי.
"כן, אבל איך נדע בטוח?"
"אני יעקוב אחריהם מחר וככה בטוח נדע" חייכתי חיוך של תקווה.
חייכה חזרה אלי מלי.

-יוני-
"איך עשיתי את הטעות הזאת, איך"? מלמלתי לעצמי תוך כדי שאני מסתובב בחדרי.
"איך אמרתי דבר כזה? לפני שידעתי שהם נפרדו, איך?" צעקתי בעצבים."אם רועי ידע שזה קרה בגללי הוא יהרוג אותי" המשכתי למלמל לעצמי."אוף, איזה סיוט" אמרתי לעצמי וכיסיתי אותי אם שמיכה.

-נורית-
אני חייבת להפסיק לבכות, חשבתי לעצמי שאני עדיין בוכה, מאיפה זה בא לו?אולי פשוט יוני הבין אותו לא נכון?לא נראה לי שיוני טעה, הכי הרבה מעניין אותי אם הוא מרגיש ככה כבר הרבה זמן, אני חייבת לדעת חשבתי לעצמי בבכי.

-רועי-
חשבתי לעצמי בלחץ,איך אני יכול להגיד לה את זה?עדיין יש לי רגשות כלפיה, אני חייב להבין מה לעשות אני לא יכול למשוך את זה סתם, זה לא מגיע לנורית, אולי זה פשוט מעידה, אולי זה באמת כמו שיוני אמר שפשוט בגלל שהתרחקנו קצת, אולי אני פשוט איתן לזה עוד קצת זמן, וכמו שאומרים"הזמן יעשה את שלו" מלמלתי לעצמי.
נשמעו דפיקות בדלת.
קמתי ממיטתי ניגשתי לדלת, ואמרתי"אמא סיימת מהר."
הסתכלי וראיתי את נורית עומדת מולי, בפרצוף עצבני.