אהבה אפשרית זה שקר פרק17

"למה בכלל שמת, את זה במקרן" אמרה מלי בקול שופט.
הרגשתי בגופי חרטה גדולה, שאני לא יודע איך לעצור את זה עכשיו ואמרתי, בגמגום"פשוט, חשבתי שככה, הוא יקבל בחזרה, את מה שהוא עשה לי" המשכתי להרגיש חרטה בגופי
"אז הוא קיבל, יותר ממה שהגיע לו, עכשיו תעצרי את זה, כי לא משנה מה הוא עשה לך, זה לא מגיע לו" אמרה מלי בקול מאשים ועצבני.
הנהנתי עם ראשי, ידעתי שמלי צודקת, הרגשתי שאני חייבת את עזרתה, ולא ידעתי איך לשאול.
"תקשיבי מלי…" אמרתי בביישנות.
"את צריכה את העזרה שלי" אמרה מלי בעצבים.
הורדתי את ראשי מעט מטה מביישנות ושתקתי.
"יש לך מזל, שזה לא מגיע לרועי, לסבול בגלל, מגעילה כמוך" אמרה מלי בחיוך קטן.
העלתי גם אני חיוך קטן, אבל בכל זאת התקשיתי להרים את ראשי.
שתיקה מביכה "ביקרה" אותנו לכמה שניות.
מלי שברה את השתיקה ואמרה"טוב בואי, נטפל בטעויות שלך" אמרה מלי עם חיוך.
"אוקיי" אמרתי והלכתי אחריה.

-רועי-
אני בקושי מצליח לפתוח את עיני והדבר היחיד שעליו אני מצליח לחשוב, זה דנה, אני מנסה לחשוב שהיא תהיה רק בסדר, אני מרגיש כאבים בכל גופי, האם זה באמת יכול להיות שככה הסיפור שלנו יגמר?בזה שהחבר שלה לשעבר, מפוצץ אותנו מכות?חייב להיות סוף טוב לסיפור הזה, אני רואה קהל גדול של אנשים סביבי, אני רואה אנשים מדברים, אבל אני שומע רק שקט, אני מנסה להקשיב למה שהם אומרים ואני לא מצליח, אני מביט בדנה היא נעלמת מפני לאמבולנס אחר, ואני רואה שגם אותי מכניסים לתוך אמבולנס, ושמים לי משאף על הפה, ניסיתי להזיז את ידי ולא הצלחתי, אני מתחיל לראות חושך ועיני לאט לאט נעצמות.

-מלי-
"איפה בדיוק שמת את הדיסק?" לחשתי בלחץ, כאילו אני אשמה.
"במקרן הזה" לחשה נורית והצביעה לעבר מקרן שצבעו לבן מדכא.
"את קולטת שהמורה, עומדת להפעיל את המקרן" לחשתי בקול מאשים.
"שקט שמה" כעסה המורה.
שתקתי ומיד שהסתובבה המורה לרשום משהו, קפצה נורית ושאלה בלחש ובלחץ"מה עושים?"
לא היה לי שום רעיונות בראש ולחשתי"תאלתרי משהו" זה לא כזה רעיון טוב חשבתי לעצמי."שכולם יצטרכו להיות סביביך" הרמתי טיפה את הטון, ואחד התלמידים הביט בי, והפניתי את ראשי שלא יחשוד.
"ואו, זה עוזר לי" לחשה נורית בהתנשאות.
"זאת אני ששמתי את הדיסק במקרן" שאלתי בלחש בקול מאשים.
הזיזה נורית את ראשה ולחשה"אני פשוט בלחץ, איך שאני מוצאיה את הדיסק, אני רצה לראות מה עם רועי" הייתה נראית נורית ממש לחוצה.
התקרב המורה להדליק את המחשב, מה שאומר שיראו את דנית ורועי.
נפלה נורית על הרצפה, נבהלתי והסתכלתי עליה בחוסר הבנה מה קרה פה, קרצה לי נורית בלי שאף אחד ראה, ואני הבנתי את הרמז.
כולם באו סביבה, ואני צעקתי"היא התעלפה" והתאפקתי שלא לצחוק.
המורה נלחצה ונבהלה, התקרבה לנורית ושלחה את אחד התלמידים לקרוא למנהל, ניגשתי למחשב שכולם יתאספו סביב נורית, לחצתי על הכפתור שמוציא את הדיסק, אחד התלמידים הסתכל אלי, הוא הבין מה קרה, נלחצתי הוא חייך אלי ושתק, הייתי בהלם כמה שניות והוצאתי מהר את הדיסק, והכנסתי אותו לתיק, ואמרתי בתמימות"נורית את בסדר?" ועשיתי את עצמי נלחצת.

"נו איך היה אצל הרופא?" שאלתי בחיוך.
"הם אמרו שחסר לי נוזלים, ויותר מזה, נתנו לי אישור לנוח יומיים בבית, יצא לי טוב" אמרה נורית בחיוך.
"את הולכת לבקר את רועי?" שאלתי בקרירות.
"כן" אמרה בחיוך מזויף.את רוצה לבוא?" שאלה נורית מנימוס.
"אני יבוא לבקר אותו מחר, למרות שאנחנו בושי מכירים, אבל לדעתי זה לא חשוב" אמרתי בביטחון.
"צודקת" אמרה נורית בנחמדות.
התחלתי ללכת והיא אמרה לי"חכי שנייה" היה נשמע בקולה שהיא חייבת להגיד משהו.
עצרתי והסתובבתי, ושאלתי"מה?"
השיבה נורית"תודה" חייכה נורית.
"זה כלום" שיקרתי.
"לא, זה לא כלום, אני ממש מצטערת,, על איך שסחטתי אותך, אני מבטיחה לא לספר לאף אחד, כי את לא היית חייבת לעזור לי אחרי מה שעשיתי לך" אמרה נורית בקול חרטה.
"אין בעיה" שמחתי שהיא לא תספר.
"אני רוצה שתדעי, אני מרגישה מטומטמת" התחילה נורית לבכות מחרטה.
"זה מה שאהבה עושה, גורמת לך לעשות דברים שלא חשבת שתעשה" הרגשתי חכמה.
חייה נורית בזמן שהיא עדיין בוכה ואומרת"בזה, את צודקת."
"נחמד גם מצדך שלא תגלי" שוב שיקרתי.
הנהנה נורית עם הראש, כסימן לאין בעיה, ואמרה"אני מקווה שנוכל להתחיל מחדש, ואולי אפילו להיות חברות" אמרה נורית ברצינות.
"אפשר" העלתה נורית חיוך.והוספתי"אבל זה יהיה שקר" דיברתי בכנות.
הורידה נורית את החיוך מפניה ושאלה"שקר?"
השבתי לה"אחרי כל מה שקרה בינינו, לא באמת נוכל להיות חברות, זה יהיה סיפור שנספר לעצמנו, בשביל לעשות סוף טוב" הרגשתי קצת רע.
"אוקי.לפחות נוכל לשמור על קשר?" חששה נורית מהתשובה שלי.
"לשמור על קשר יהיה נחמד" חייכתי.ונופפתי לה לשלום.נופפה לי חזרה, ונפרדנו לדרכנו.
-רועי-
כעבור יומיים.
התחלתי לפקוח את עיני לאט לאט, עכשיו כן הצלחתי לשמוע קולות, אבל בטון חלש יותר, התקשיתי לקום, ושתי רופאים ראו שהתעוררתי, ניגשו אלי במהירות, ושאל אחד הרופאים"איך אתה מרגיש" חייך הרופא, חיוך של תקווה.
לא היה אכפת לי מכלום, הבטתי לצצדים לראות, איפה דנה וראיתי לצידי מישהי שאיני מכיר.
"איפה דנה?" שאלתי בטון שקט שאני מתקשה לדבר, והתקשיתי לקום.
"שש, תשכב" אמר הרופא השני בחיוך."ישנת יומיים אתה חייב להתחזק.
"איפה?" שאלתי בלחש שוב, שאני מתקשה לדבר.
"החברה שלך עכשיו ישנה" נלחצתי.הם הבחינו בזה ומיהרו לומר"אבל היא תהיה בסדר.הוסיף הרופא"למען האמת שישנת, היא התעקשה לראות אותך, ראתה אותך וליטפה את פניך" אמר הרופא בחיוך.
הרגשתי שכל הלחץ ירד לי מהלב.
העלתי גם אני חיוך ושאלתי"איך היא נראית?" שאלתי בחיוך.
השיב הרופא"שיער חום חלק, יפה כזה עיניים ירוקות, קצת נמשים על אחד מהלחיים, לא זוכר איזה, שהיא מחייכת יש לה מין מתיחה כזאת בצד ימין של השפה" חייך הדוקטור.
ואני חייכתי אבל בתוכי ממש שמחתי ואמרתי"כן זאת היא" הוספתי במלמול"מושלמת.
"היו פה עוד הרבה חברים, שביקרו אותך, וכמה בנות, חלק מהשמות שאני זוכר זה נורית, דנית, ציפי, פזית, וכמובן כל המשפחה שלך, אמא שלך ואבא שלך ישבו לידך כל הלילה.
חייכתי ואמרתי"איפה ההורים שלי עכשיו?" שאלתי בסקרנות.
השיב הרופא"אבא שלך, ירד רגע להביא שתייה, הם כבר יעלו.
בא הדוקטור ללכת ואני אמרתי לו במהירות"דוקטור" הוא עצר במקומו."הבנאדם שעשה את זה, תפסו אותו?" שאלתי בלחץ.
שתק הרופא, והזיז את ראשו ימין ושמאל כסימן ללא.
נלחצתי.

כעבור מספר דקות ההורים שלי עלו ראו שעיני פתוחות, אבי מהבהלה העיף את הקפה מידיו, חשב שהוא הוזה, והם ניגשו לחבק אותי, נכון שעצרתי אותם בגלל הכאבים בגוף, אבל זה לא הצליח לעצור אותם מלחבק אותי, ועדיין מה שאני הכי רוצה זה לחבק את דנה.

-כעבור שלושה ימים-
סוף סוף, יכולתי לראות את דנה, התרגשתי להיכנס לחדרה, כאילו אני נפגש עם הנשיא, נכנסתי וראיתי שהיא ישנה ופצועה.גם שהיא פצועה היא יפה התיישבתי לידה הורי באו להיכנס וראו שאני יושב לידה וחיכו לי בחוץ.התחלתי ללטף את פניה בעדינות כדי לא להכאיב לה ולהעיר אותה, ואמרתי לה ברגש"אם בכל פעם שאני חושב עלייך היה נופל כוכב, לא היו כוכבים בשמיים. אז אם פעם תראי שמים ללא כוכבים תדעי שזה באשמתך" זלגה דמעה מעיני.
פקחה דנה את עיניה.