אהבה אסורה עם החבר הכי טוב.

געגועים כל כך חזקים.
כל לילה מחשבות מציפות, המיטה נשארת קרה ומישהו חסר.
עכשיו אני מבין מהי אהבה.

בתיכון, אני זוכר את עצמי נמשך לבנים של השכבה – אבל תמיד חשבתי שזה לא נכון. אני יודע שזה לא בסדר – לכן ניסיתי להימנע מכל מחשבה אירוטית.
אפילו עם החבר הכי טוב שלי מהתיכון – נמנעתי מלעשות הרבה דברים, ובסופו של דבר זה הוביל לזה שגם הפסקתי לדמיין. יותר טוב לי ככה, אני מרגיש פחות כבול למחשבות האלה, כי אני חושב שהן הרסניות.

וכי אני רוצה ילדים. בעתיד…

התגייסתי לצבא. מעט חסר ביטחון, אבל עם הידיעה שהדבר ניתן לשינוי. עברתי את הטירונות בשלום, נפרדתי מחבריי, והמשכתי לפרק הבא בחיים.

זימנו אותי לתל השומר (בסיס צבאי), עיר קטנה. בתוך תוכי הרגשתי סוג של אופוריה, ידעתי שהיום הזה יהיה מלא בהפתעות.

התבלבלתי בדרכים, שאלתי חיילים… וראיתי אותו. "היי! זוכר אותי מהאוטובוס? שמרתי על הפלוגה שלך כשיצאתם עם החלפ"סים… נראתי כמו הארי פוטר באותו היום!… כן, הייתי בפלוגת ארז בבניין ממולכם. התארחנו אצליכם בשירותים כי אצלינו היו סתימות נוראיות……"
השיחה זרמה. זרמה מאוד, אפילו. סיפורים וחוויות סופרו הלוך ושוב ולבסוף הגענו לשאלות יותר אישיות והתגלו אצלינו תחומי עניין משותפים! דיברנו במשך 15 דקות, לדעתי זה די הרבה יחסית לפעם ראשונה שאתה פוגש חבר חדש. אבל שנינו ידענו שיש פה משהו אמיתי… משהו שלא מתחבאים מאחוריו. שנינו היינו אמיתיים אחד עם השני.
הייתי צריך ללכת, לכן החלפנו מספרים… ומאותו הרגע, נעשתה בחיים שלי פניה חדה לעבר כיוון אחר.

היום כשאני מסתכל אחורה, זה נראה כל כך ורוד, כל כך ישן. זה קרה לא יותר מ3 חודשים וכבר האדם הזה יודע עליי הכל. איך זה ייתכן?

בחזרה למה שקרה: דיברנו בפלאפון, ייעצנו אחד לשני כאילו אנחנו חברים טובים כבר שנים למרות שעברה רק שעה מאז שהחלפנו מספרים.
הוא הציע לי לבקר. למה לא? קבענו לאותו היום בערב.
שעתיים נסיעה בדרך אילו – אל אדם זר שנתן הרגשה בלב שמשהו טוב הולך לקרות. התכתבנו מעט בדרך, הוא הציע שנלך לבאולינג. באולינג? רק אני והוא? נראה לי קצת משונה, אבל למה לא?

אחרי בלבולים בדרכים, סופסוף מצאתי את הדרך לדירה שלו ושל המשפחה. הוא היה בשיחת טלפון שנשמעה חשובה. הוא חיכה לי הרבה זמן, היו בעיות באוטובוסים. אבל שוב- משהו בלב אמר לי ששווה ליסוע מרחק כזה בשביל האדם הזה.

יצאנו החוצה לסיבוב. דיברנו ודיברנו – היה לנו כל כך הרבה לספר, כל כך הרבה הזדהויות, כל כך הרבה בדיחות וצחוקים. תכננו לשחק במחשב כשנחזור, אבל היה מאוחר מדי. הכל קרה כל כך מהר!

נסעתי הביתה והמשכנו להתכתב, גם ביום שלמחרת. ועוד שיחות טלפון… ועוד התכתבויות… כל סופ"ש בילינו אצל הבית של השני, ואפילו קיימנו כמה מפגשים באמצע השבוע. אחרי חודש, הסתכלתי אחורה ביומני השיחות והתכתבויות בינינו וראיתי שלא היה יום אחד שלא דיברנו.

ואז בוקר אחד – זה כבר הפך לשגרה, הוא כתב לי בוקר טוב. אבל הפעם עם משהו נוסף. 'אני חושב שאני אצא מהארון לאחותי'… טוב, כרגע סיפרת לי.
האמת שלא הייתי מופתע. זה פשוט הצחיק אותי! לא יודע למה. המעטתי בלכתוב והחלטתי שאנחנו צריכים להיפגש.

וזה מה שקרה. נפגשנו וקיימנו שיחת נפש מאוד ארוכה ומאוד כנה. שנינו ידענו שאנחנו חברים הכי טובים, זה משהו שידענו עוד מהיום הראשון. אבל ידענו משהו מעבר לזה. ידענו שזו הפעם הראשונה שאנחנו חווים קרבה כזו, זה פשוט לא משהו שגרתי.
הוא סיפר לי שיש לו משיכה מינית כלפיי – מה שלי לא היה אליו. בהמשך הסיפור פתאום הבנתי שיש לי משיכה אחרת שלא הכרתי בה. אבל בנתיים, נשארנו בגדר חברים הכי טובים והמשכנו ככה כרגיל במשך חודש שלם.

עד שמשהו קרה כשישנתי אצלו (כן- גם זה כבר היה שגרתי).
כרגיל, יצאנו, הלכנו והתעייפנו. התיישבנו על ספסל ודיברנו. ממול היה בר, שבדיוק שאלתי עליו. 10 שניות של שתיקה. חשבנו על אותו הדבר, שנינו רצינו לשתות קצת.
'אתה מבטיח לי שלא יקרה שום דבר מעבר?' שאלתי אותו. ידעתי שיש לו משיכה כלפיי ואני לא יודע איך מה יקרה. שנינו היינו אמיצים.
ניסינו להיכנס אבל זה היה אסור, פאב מגיל 21+.
אבל זה לא מנע מאיתנו מלשתות בכל אופן – הייתה לו שתייה בבית. הוא הגיש לנו כוסות של שוטים, שתינו טיפה ופטפטנו אל תוך השקט הלילי במרפסת אצלו בבית.
לבסוף הוא התעייף וביקש שניכנס לישון.

הגענו לחדר, החלפנו בגדים. הפעם ישנו בחדר האורחים כי אחותו בדיוק הגיעה והיא התנחלה אצלו בחדר, אז נאלצנו לישון באותה המיטה נפתחת – קצת בגודל של מיטה זוגית.
לא חששתי, כבר ישנתי לידו כמה פעמים ולא קרה כלום, לכן אין סיבה שמשהו יקרה.
שכבנו כל אחד עם הפלאפון שלו, מנסים משחקים חדשים.
משהו בלב שלי כל הזמן נעקץ. דיכיתי את עצמי. ידעתי שאני מרסן את עצמי מלעשות משהו שאני לא שלם איתו, אבל בכל זאת אותה ההרגשה של חץ דוקר בלב בא כל פעם כשעלתה לי מחשבה כמו לנסות לחבק אותו, סתם כי בא לי. פחדתי מעצמי, פחדתי שאהפוך למישהו שאני שונה.

ובכל זאת לא קרה כלום. עד ששכבנו אחד מול השני עם האור פתוח ופשוט סתכלנו אחד על השני. כן – פשוט ככה. זה היה רגע של שלווה וביטחון לדעת שיש מישהו שיכול להסתכל עליך במבט חודר ועדיין להרגיש בנוח. היו לו עיניים יפות כחולות-אפורות. משהו פשוט סיקרן אותי לגביהן. בהיתי.
ואז ראיתי את העיניים שלו נעצמות… אוף! חשבתי לעצמי. רציתי לפתוח לו אותן בכוח. אבל שוב – רק המחשבה הזו גרמה לי לאותה דקירה בלב. שוב ושוב.
עד שנמאס לי, ועשיתי את זה. קירבתי את היד שלי אל הפנים שלו ופתחתי לו את העיניים בכוח, שימשיך להסתכל עליי. הוא חייך והתחיל לצחוק… אבל לי לא היה משנה. הרגע הזה הרגיש כמו נצח. אני מאמין שבאמת עברו כמה דקות… ובכל פעם שהוא סגר אותן, פתחתי לו אותן מחדש. זה לא היה נראה כאילו זה מפריע לו, להיפך.

אחרי קצת זמן דיברנו קצת והוא דיגדג אותי בצחוק. דיברתי על כמה שאני שונא שמדגדגים אותי ועושים לי קיצי. הוא אמר שהוא אוהב שעושים לו קיצי, ושחברה שלו הייתה עושה לו וזה היה נעים.

משהו בראש שלי… קרה. אני לא בדיוק זוכר איך הגעתי למצב הזה, אבל מצאתי את עצמי עושה לו קיצי בזרוע. הוא התחרפן מזה. הוא הזהיר אותי, אמר לי לעצור. אבל לא עצרתי. הייתי אמיץ למתוח את הגבולות ופשוט המשכתי עם הקיצי…
לבסוף הוא נשבר.
הוא הרים אותי אלין עם הזרועות החזקות שלו וחיבק אותי חזק. חיבוק אמיתי – חיבוק אוהב. ההרגשה הזו לא ניתנת להסברה במילים אפילו. החיבוק הזה ללא ספק היה החיבוק הכי ארוך שהיה לי בחיים.

הרגשה מדהימה.

לא הרגשתי אשם, הרגשתי בר מזל. הרגשתי מיוחד.

— המשך יבוא