אהבה אסורה למימוש!- פרק 26- חלום שהתחיל

המחשבות מתרוצצות במוחי וכאב הראש רק מתעצם מרגע לרגע.
הדמעות מאיימות לצאת והמחנק בגרוני גדל.
הכאב העצום שהשתלט לי על החזה לא מרפה והנשימות שלי כבדות.
אני מחזיקה בהגה ומפחדת לצאת מהחניה.

בית הספר נגמר ואני צריכה להגיעה הביתה במהרה אבל במקום זה אני יושבת ברכב וחושבת על הצורה הכי יפה, אוהבת ונעימה שבה אני אפרד הערב מנהוראי, מהאהוב שלי, זה שלא הפסקתי לאהוב במשך שלוש שנים.

כל צחקוק או חיוך שלו, בכל פעם שהשם שלו הוזכר הלב שלי נעצר לשנייה, האהבה שלי עליו עצומה ובלתי מתוארת, אבל לכל סיפור יש סוף וכל סוף יכול להיות שונה.
הסוף שלנו מר, כואב, מתסכל ומאכזב.
לא עברנו כלום יחד לא מימשנו את כמות האהבה שבינינו.

לרגע לא פקפקתי באהבה של נהוראי כלפיי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, ובטוחה בזה, אבל זה בחיים לא ישתווה לכמות האהבה שלי אליו, הוא האחד שאני בחרתי אותו אחד שהתאהבתי בו, אותו אחד שנישק אותי בפעם הראשונה, אותו אחד שסיכן את החברות שלו ושל אחי תמורת האהבה שלנו, אותו אחד שלמרות שידעתי שאני אוהבת אותו החשבתי אותו כ״ערס״ ו״סטוציונר״, אותו אחד שהסתובב עם בחורה בין הידיים ולחש לה מילים שהקסימו אותה אבל ידעתי, ידעתי שהיא פשוט עוד אחת רק עוד אחת לצורך הגברי שלו, רק עוד אחת שתזרום איתו למיטה.

הרגשתי את הנוזל החם והמלוח נוזל על לחיי, הכאב בחזה לא הפסיק לרגע ורק התגבר, אני לא יכולה לעזוב אותו! זה יכאב לו מידיי, אני לא אעמוד בזה, אני אשבר! אני חייבת אותו איתי, הוא האוויר שלי, הגבר שלי.

הדמעות לא הפסיקו לנזול ולא לרגע אחד בודד.
פתחתי את המראה והבטתי א הפלסטיק שמשקף אותי, הנורה נדלקה והסתכלתי על עצמי.
העיניים שלי נהפכו לאפורות וכל זכר לירוק שהיה מקודם נעלם, הן היו נפוכות ואדומות.
השפתיים התנפחו ושינו את צבען לאדום.
השיער נישאר או ו הדבר והסטתי אותו לצד ימין.

פתחתי את התיק ושלפתי מתוכו את חבילת המגבונים שתמיד יש לי בתיק.
ניגבתי את העיניים ולאט לאט את הפנים, בטפיחות עדינות.
נשמתי עמוק וניסיתי להפסיק לבכות, מה שהיה בזבוז זמן.
הדמעות התחדשו ברגע שהבנתי שהאהבה שלנו היא אהבה אסורה למימוש.

אליאב, האח הדאגן, השמרן, האוהב, המעצבן, האחראי והמגונן.
כשהוא יגלה עלינו הוא יכעס יתאכזב ולא יסלח לנו.
הוא יחשוב שבגדנו באמון שלו, שלא רצינו לספר לו, שאני הפכתי למישהי אחרת עם עקרונות אחרים ושנהוראי החבר הכי טוב שלו בגד בו.
התחיל לצאת עם אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו.

אולי נספר לו ונעמיד פנים שאנחנו רק מתחילים לצאת?
אולי נהוראי יגש ויספר לו?
המחשבה על זה שהאח הגדול שלי לא יודע על האהבה שלי, ריסקה אותי.
אליאב הוא הכל בשבילי, האח שעזר לי בהכל, שתמך בי ברגעים קשים, ששמר עלי מבנים, ושלא הסכים לי לצאת עם אף אחד…

צלצול טלפון נשמע בחלל הרכב וקטע את מחשבותיי.
שיחררתי את הידיים מההגה ולקחתי את התיק.
הנחתי אותו על רגלי ושלפתי את הטלפון מהמקום המיועד לו בתיק.
על הצג היה רשם- ׳נהוראי׳ .
אנחנו פחות מדברים בטלפון כדאי לא לעורר חשד, ואם כן אז דרך הטלפון של אבישג.
פחדתי לענות, לא רציתי שישמע את קולי כשהוא שבור.
אני לא אוהבת להראות חולשה, לא בפני אנשים.
נשמתי עמוקה מנסה להסדיר את קצב הנשימה שלי אך לשווה.
החלקתי את האצבע על המסך ופתחתי את הטלפון, השיחה התחילה.

״ איפה את אני צריך אותך״ נהוראי שאל בקול מוזר ולא אופייני לו.
לא ידעתי איך או מה לענות ולהגיד לו, אני לא רוצה שיראה אותי בוכה, שבורה ומרוסקת, אבל אני בטוחה שבאיזשהו שלב זה היה אמור להגיע.
״אני בחניון עוד לא יצאתי מפה אתה רוצה לבוא״ אמרתי לו והשיחה התנתק הבנתי שהוא מגיע.
הנחתי את התיק שלי בחזרה לכיסא שלידי.

בשנייה אחת הדלת נהג שלי נפתחה ושפתיים מוכרות הותחו על שפתיי.
השפתיים האהובות עליי.
כל הכאב בחזה והמחנק בגרוני השתחרר כלא היה.
לקח לי מספר שניות להבין מה התרחש כאן כרגע.
ברגע אחד הנחתי את זרועותיי על עורפו של נהוראי עצמתי את עיניי וקירבתי אותו אליי מה שגרם לנשיקה להתעמק.

השפתיים העבות, המתוקות אך המרות, הרכות אך האגרסיביות, השפתיים ששייכות לגבר שלי.

אם אני אמשיך את הנשיקה הזו אני אתן לו תקווה, תקווה למשהו שלא קיים.
התנתקתי במהירות משפתיו הממכרות והופתעתי בעצמי מהמהירות בה זה קרה.
עיניו עדיין היו עצומות והסתכלתי עליו.
הנחתי את האצבעותי הקרירות על זוג עיניו היפות, מלטפת אותן ומנסה להעלים את המחנק ששב לגרוני בשניה שבה התנתקתי משפתיו האהובות.
העברתי את כל אצבעותי על לחייו בזמן שעיניו עדיין עצומות.
לאט הידיים שלי עברו ללסת שלו ומשם לצוואר.
אצבעותיי נגעו במקום בו מרגישים את הדופק, יכולתי להרגיש עד כמה המגע שלי משפיע עליו.
מהצוואר ידיי עברו לחזה. עיניו נפקחו לרווחה כשהנחתי את כפות ידי על חזהו.

עיניו היו בצבע חום כהה. אצל אנשים צבע העיניים משתנה לפי הרגשות, יש כאלה שכשהם מתרגשים או כועסים צבע העיניים שלהם מתכהה או מתבהר.
העיניים שלו קיבלו מעט גוון אדום שגרם לי להרהר אם הוא בכה .

נהוראי לא בוכה סתם ככה, תמיד יש לו סיבה, הוא בחיים לא יבכה מול אנשים.
ליבו ניתר בחזהו ללא הפסקה.

״את לא טסה לשום מקום, אני לא מוותר עלייך, לא מוותר עליינו״ הוא אמר והטיח את שפתייו על שפתייו.
בשבילי זו הייתה נשיקת פרידה ידעתי שלא משנה מה נעשה או נגיד אני אצטרך לטוס.
פתחתי את פי ולשונו גיששה וחקרה את כול החלל.
הנשיקה הזו הכילה אהבה תשוקה כאב וגעגוע.
התנתקתי מהנשיקה ודמעות נאגרו בעיניי.

״אתה חייב לעשות את זה דרמטי תמיד״ התנתקתי מהנשיקה שהייתה ארוכה מהרגיל וגיחחתי, מנסה להפיג את האווירה הדרמטית והמתוחה ששררה בינינו.
בחנתי את פניו, העיניים העדינות שלו אך הסוערות היו עצומות בפעם הראשונה יכולתי לא להישאב לתוכם ולחשוב צלול.
זה הרגע שלי, עכשיו אני צריכה לעשות את זה.
הנחתי את זוג ידיי על חזהו השרירי .
הבנתי מה אני צריכה לעשות, והבנתי שאני צריכה לעשות את זה כמה שיותר מהר.
אני לא יכולה להמשיך כאילו כלום לא ייקרה מחר בבוקר כשאני כבר לא אהיה כאן והוא ישאר כאן וימשיך את החיים שלו אחרי מה שאני אעשה,בלעדיי.
ימצא חברה חדשה, אהבה חדשה, אושר חדש.
״זה ניגמר״ שתיי המילים שגרמו לי להחסיר פעימה ולכאב עצום בחזה.
הוא פקח את עיניו במהירות והביט בי, עיניו היפות נהפכו לשחורות והיו סוערות.
הוא אחז בידיי והסתכל עמוק בעיניי, כולא אותי בתוכן ולא מאפשר להסתכל על שום דבר אחר חוץ מהן.
״את לא יכולה לעשות לי את זה, את לא יכולה להיפרד מימני, את לא יכולה לסיים משהו עוד לפני שהוא התחיל״ הוא אמר וקולו היה עצבני מאוד אך כלל בתוכו טיפת כאב.
אותו הכאב שנהוראי חושב שהוא יכול להסתיר מכולם אבל הוא לא מבין אף פעם שממני הוא לא יוכל להסתיר את הרגשות שלו, לפחות לא את אלה.
״אני יכולה לעשות את זה אם אני רוצה, ואני רוצה שניפרד״ אמרתי בקול ללא רגש, ניסיתי להסתיר את הרגשות שלי ולדבר מתוך הגיון ולא מהלב.
ידיי נשמטו מידייו במהירות, המבט בעיניו גרם לצמרמורת לא נעימה לעבור בגופי.
הוא הסתובב והלך.
סגרתי את הדלת הכנסתי את המפתחות והתנעתי את הרכב.
יצאתי מחניון בית הספר ונכנסתי לכביש האיילון, נוסעת בדרך הקצרה הביתה.
הכעס והכאב השתלטו עליי.
הכביש ריק רק מכוניות בודדות נוסעות לצידי. נסעתי במהירות ולא הסתכלתי לצדדים המטרה הייתה להגיעה הביתה לישון ולהתעורר מהחלון שאני נמצאת בו.
החלום שהתחיל כשהתחלתי את שנת הלימודים.