אהבה אחרת- פרק 20- פרק אחרון לחלק זה- לתת צ'אנס.

"זה היה מייקל, הוא שכח את הפלאפון שלו במחסן.
אמא פתחה את הדלת, דחפה לו את המכשיר לידיים וסגרה את הדלת על פרצופו.
"שאני לא אראה אותו כאן יותר." היא אמרה בכעס מאופק והלכה למטבח.
–
"אני חושב שהגיע הזמן לחתוך את זה." זאת הייתה הודעה ממייקל.
בלעתי את רוקי, הדמעות איימו להציף את עיניי.
"בגלל אמא שלי?" סימסתי ולחצתי על 'שלח'.
"לא רק. אני בן עשרים ושתיים ואת ילדה בת שמונה עשרה. אני מצטער אבל אני לא מדמיין את עצמי שורד את זה במשך הרבה זמן." התשובה לא איחרה להגיע.
הדמעות ניצחו אותי, הם החלו לרדת במורד לחיי.
"מייקל, אל תחשוב על העתיד. תחשוב על האהבה שלנו." ניסיתי לשכנע אותו לשנות את דעתו.
"אני לא ילד." הוא כתב תשובה קצרה שהספיקה לי להבין המון דברים.
–
לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי ללכת לדבר עם אמא.
"אמא, אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר!" אמרתי בהחלטיות.
אמא הביטה בי בהפתעה והנהנה בראשה.
"אני חושבת שאת צריכה לבטוח בי," אמרתי בשקט.
אמא הביטה בי כלא מאמינה.
"הרבה זמן התביישתי לומר את זה, כי פחדתי שתזלזלי בי," המשכתי והתחלתי לקבל ביטחון.
"אבל אני חושבת שאני כבר לא ילדה, סיימתי שתיים עשרה שנות לימוד ובהן היו לי מספר לא מועט של מערכות יחסים. מערכת היחסים עם מייקל היא הרצינית מביניהן ואני חושבת שמגיע לי שתכבדי את האהבה שלנו כמו שכיבדתי את אין ספור האהבות שהיו לך ולחברים שהיו לך בשמונה עשרה השנים האחרונות." פרקתי את כל מה שעל לבי. הייתי גאה בעצמי.
"ילדה שלי," היא אמרה בשקט, דמעות צלולות ירדו מתוך עיניה.
"את צודקת…לפעמים אני שוכחת כמה מהר גדלת." היא אמרה ומחתה את הדמעות מעיניה.
"תני צ'אנס לאהבה שלי ושל מייקל, כמו שנתתי אין ספור צ'אנסים לאהבות שהיו לך בשמונה עשרה השנים האחרונות." אמרתי לה.
"אני אתן." היא אמרה.
חייכנו אחת לשנייה והתחבקנו, חיבוק אמיתי, חיבוק שלא נראה זמן רב.
–
סוף הדבר:
אני ומייקל השלמנו והחלטנו שננסה להיות ביחד, פשוט נזרום עם זה.
אמא ממשיכה להזמין אלינו את מייקל, אבל תמיד בסופו של דבר חוקרת אותי עליו.