אהבה אחרת ב', פרק 22| מגורשת מהבית

-לאחר שנה-
לקחתי נשימה עמוקה ופשוט אמרתי לו את זה.
"אני לא עושה הפלה ." אמרתי והבטתי בעיניו.
"את…את…משוגעת. את לא תדפקי לי את החיים!!!" הוא נראה לחוץ והחל להשתגע.
"אני לא אדפוק לך אותם. אנחנו נהיה הורים, אתה תעבוד ואני אשאר איתו בבית," הצעתי לו והתחלתי להשתעל.
"אני מבטיחה לך שתוכל לנהל את החיים שלך כמו שניהלת אותם כל הזמן." אמרתי בביטחון רב וניגבתי את מגפיי בשטיח הכניסה.
"את לא מבינה שאנחנו אפילו לא חיים ביחד? איך את מצפה שאני אסכים לזה. אנחנו לא מאורסים, לא נשואים. את עוד לא בת עשרים אפילו ואני צריך לעבוד ולהרוויח כסף. כל מה שקרה כאן זה בעיה שלך." הוא הטיח בי בכעס וגירד בראשו.
"זאת בעיה שלך בדיוק כמו שלי!" אמרתי בכעס ושמתי את ידי על מותניי.
"אני בן אדם צעיר, אני צריך לעבוד. אני לא רוצה להיתקע עם תינוק בין הידיים!!!" הוא המשיך לצעוק.
"אני לא מפילה." המשכתי בביטחון בשלי.
"אם כך, תתמודדי איתו לבד. שלום." הוא אמר וסגר את הדלת על פניי.
דמעותיי איימו להציף אותי. מייקל זרק אותי לבד. עכשיו אני לבד במערכה.
עדיין לא סיפרתי לאמא שבעוד מספר חודשים היא תהיה סבתא, אני יודעת שעליי לעשות את זה בחודש הקרוב.
בדרך הביתה עצרתי במכולת וקניתי סוכריות טופי. סתם כך.
"שני דולר בבקשה." אמר החנווני.
נתתי לו את חמשת הדולרים שנותרו מחוצים בכיסי.
הוא התכוון לתת לי עודף אך דחיתי את ההצעה והלכתי לדרכי.
התעטפתי בצעיף הסגלגל שקיבלתי ביום הולדתי השש עשר והלכתי לביתי.
חשבתי על איך אמא תקבל את כל העניין. פחדתי שהיא תגיד שהיא ידעה שזה יקרה ולא הייתי צריכה לסמוך על מייקל יותר מידי, ופחדתי שהיא פשוט תגרש אותי מהבית.
לא הבנתי למה אני כל כך טיפשה, איך נתתי לזה לקרות בכלל.
אמא צריכה לחזור מסין בשבוע הבא, היא בסין כבר חצי שנה.
ניגבתי את נעליי בשטיח הכניסה ופתחתי את הדלת ונכנסתי אל הבית הדומם, שקט.
פתחתי את המחשב ונכנסתי אל תוכנת ה'סקייפ' וראיתי שאמא מחוברת, אז התקשרתי אליה.
"היי אמא." אמרתי לה, ניסיתי להישמע שמחה.
"היי מותק, איך את מרגישה?" היא שאלה בטון מודאג.
"יהיה בסדר. אני מסתדרת פה." שיקרתי.
"למה יהיה בסדר? למה עכשיו לא בסדר?" היא החלה לחקור בטון מודאג.
"איך שם בסין?" התעלמתי מהשאלה וניסיתי להעביר נושא.
"כמו שאת יודעת אני כאן בעיניי עבודה, משרה זמנית באוניברסיטה הגדולה בבייג'ינג," היא אמרה והשתעלה.
"הקמפוסים גדולים מאוד. המון צעירים חכמים ומוכשרים. חוץ מזה גם סין יפה מאוד ואני מאוד נהנית לטייל בזמני הפנוי." היא המשיכה לספר.
"מה את עושה עכשיו?" ניסיתי להישמע מתעניינת.
"מסכמת חומר ושותה לימונענע." היא סיפרה.
"אמא," אמרתי לה.
"מה מותק?" היא שאלה בחום.
"יש משהו שאני צריכה לספר לך…"
"תספרי מותק." היא אמרה.
"אני ומייקל נפרדנו." אמרתי בקצרה ובלעתי את רוקי.
"אוי, באמת? למה?" היא התעניינה.
בלעתי את רוקי, ניסיתי להמציא סיבה והחלטתי לספר ש…

פרק 22:
"לפני שאני אספר לך, אני רוצה להגיד שאני מטומטמת וחסרת אחריות." אמרתי בקול חנוק והתחלתי לבכות.
"ילדה שלי, את לא מטומטמת." היא ניסתה להרגיע אותי.
"אחרי שתשמעי מה קרה את תחשבי ככה…" בכיתי.
"מה קרה?" היא שאלה בדאגה "אני מודאגת."
"מייקל נפרד ממני בגלל ההריון." בכיתי.
"מה הריון? איזה הריון?!" היא שאלה בבהלה.
"ההריון שלי." בכיתי.
השיחה נותקה.
בכיתי יום שלם מבלי לעצור, חשבתי על העתיד ועל ההשלכות.
נרדמתי והתעוררתי בערב יום חמישי, לאחר שלושה ימים.
כשהתעוררתי ראיתי את אמא מעליי, מסתכלת עליי במבט מלא אכזבה וכעס.
"עופי מפה בהמה!" היא צעקה עליי.
"א..אמא." מלמלתי.
"אני בטחתי בך!!!" היא צרחה.
"א…אני מטומטמת…" בכיתי.
"את לא רק מטומטמת. ואני כמו טיפשה בטחתי בחבר הדפוק שלך!!!" הוא השתגעה.
"א…אני מצטערת." בכיתי בכי תמרורים.
"זה קצת מאוחר מידי, עופי מהדירה שלי!!!" היא צרחה.
וכך היה, נזרקתי לרחוב עם מעט אוכל וצרור בגדים.
לא ידעתי לאן ללכת, ידעתי שאף אחד לא יהיה מוכן לקבל אותי.
ופתאום ראיתי אותו, הוא נופף לעברי.
"היי ג'יין!" הוא קרא לעברי והתקרב אליי.
"היי אדם…" מלמלתי.
"מה את עושה בשעה כזאת בחוץ?" הוא שאל, מופתע.
"אה…סיפור ארוך." מלמלתי.
"שטויות," הוא הניף את ידיו בביטול "אני אוהב סיפורים ארוכים." הוא חייך.
"אני לא חושבת שזה סיפור שרצוי לספר אותו ברחוב, במינוס חמש מעלות." אמרתי בשקט.
"צודקת," הוא אמר בחיוך "אני מזמין אותך לדירה שלי ותספרי לי שם הכל." הוא אמר בחיוך.
"יש לך דירה משלך?" שאלתי מופתעת.
"כן, היא קרובה למכללה שאני לומד בה." הוא אמר.
"מדליק." אמרתי.
"בואי נעלה על האוטובוס הזה, זה מגיע לרחוב שלי." הוא אמר בחיוך.
עלינו על האוטובוס.
"יש לך כסף לכרטיס?" הוא שאל.
"אה..לא…" אמרתי בעצב.
"לא נורא, אני אשלם." הוא אמר ושילם על הכרטיס שלי.
עלינו על האוטובוס, היה חמים ונעים.
"יש לי בחילה." התלוננתי.
"אנחנו תכף מגיעים, תחזיקי מעמד." הוא לחש באוזני.
תוך דקות ספורות היינו בחרוב מספר תשעים ושבע, הרחוב שבו גר אדם.
הוא הוביל אותי לדירה שלו, זו הייתה דירה קטנה וחמימה.
הוא הרתיח לי כוס תה, הוציא שמיכת צמר מהארון ועטף אותי בה.
"עכשיו תספרי לי מה קרה." הוא ביקש.
"אחרי שאני אספר לך אתה תחשוב שאני מטומטמת." אמרתי לו.
"את לא מטומטמת." הוא טען.
"זה גם מה שאמא שלי אמרה לפני שסיפרתי לה."
ואז סיפרתי לו הכל, סיפרתי לו על ההריון, על מייקל שלא רצה לדבר איתי לאחר שסיפרתי לו, על אמא שגירשה אותי מהבית בשיא הקור.
הוא הביט בי כלא מאמין.
"אין לך איפה לגור?" הוא שאל.
"לא…" אמרתי בעצב.
"את יכולה לגור אצלי." הוא אמר בחיוך.
"באמת?" לא האמנתי למה ששמעתי.
"כן, אני יכול לתת לך את החדר הריק." הוא הציע.
"ואו, אתה לא מבין איך עזרת לי…" חייכתי וחיבקתי אותו.
אדם המופתע הסמיק.
"יש לך בעיה עם עוד אנשים שמגיעים לפה?" הוא שאל.
"מי כבר מגיע לפה?"
ואז נשמע צלצול בדלת…