אהבה אחרת|פרק 13- דיכאון.

בכיתי, ניסיתי לעצור את הדמעות אבל הן לא עצרו.
הרגשתי שהפעם זה לנצח, שמייקל בחיים לא יחזור אליי.
נשארתי בבית גם כשחברי חגגו את סיום התיכון, לא עזרו כל שידוליה של אמא ולא הצעותיו של אדם.
נשארתי בחדר שבורה ובוכייה למרות שאמא ניסתה לעודד את רוחי ואמרה שלא נעים לה לראות מה קרה בגלל המעשה שלה…
כולם ילכו ללמוד באוניברסיטה ואני אשאר בבית ואספיד את מערכת היחסים שלי עם מייקל.
הפלאפון שלי צלצל בפעם העשרים היום והחלטתי לענות.
"הלו?" בכיתי לתוך המכשיר.
"ג'יין, איך את מרגישה?" זה היה קולו של אדם.
"רע!" התחלתי ליילל.
"אל תבכי ג'ייני…" הוא ניסה לעודד את רוחי.
"מה רצית אדם?" בכיתי.
"רציתי להציע לך ללכת איתי ועם מארק להמבורגריה." הוא אמר.
"אני לא במצב רוח להמבורגר…" דחיתי את הצעתו.
"בואי איתנו, זה יעודד אותך, אני אקנה לך המבורגר!" הוא ניסה לפתות אותי.
"אני לא רוצה לאכול…" דחיתי את ההצעה שוב.
"אז אני יכול לבוא לבקר אותך אחרי זה?" הוא שאל בשקט.
"כן…" המשכתי ליילל.
"תחזיקי מעמד כמה שעות, ביי ג'ייני." הוא אמר וניתק את השיחה.
המשכתי לבכות לתוך הכרית.
נזכרתי בנשיקות הארוכות שלנו, בליטופים ובכל האהבה ההדדית שהייתה בינינו.
"למה אתה כזה?" כתבתי לו הודעת טקסט.
"אני לא יכול לצאת נגד אמא שלך, מצטער." התשובה לא איחרה להגיע.
"אני כבר לא תיכוניסטית…" הקלדתי במהירות.
"צודקת." הוא ענה במהירות.
"היא לא יכולה להחליט את מי אני צריכה לאהוב ואת מי לא." שלחתי לו הודעה נוספת.
"בואי בשבע לבית שלי." הוא כתב.
"אני לא יכולה." עניתי.
"למה?" הוא שאל.
"באה אליי חברה אבל אני אבטל איתה את הפגישה." כתבתי לו.
"מצויין." הוא ענה במהירות.
כעבור שעתיים אדם התייצב בביתי.
"את בסדר?" הוא שאל אותי.
"הרבה יותר טוב," אמרתי לו.
הוא הביט בשעונו.
"תקשיבי, אני חייב ללכת." הוא אמר ונפרדנו.
עשר דקות לאחר לכתו של אדם נשמע צלצול בדלת.
"ג'יין, תבדקי מי זה." נשמע קולה של אמא מהמטבח.
הלכתי לפתוח את הדלת ולא תאמינו מי עמד שם…