אדם ומפר, התחלה סופנית -פרק 2

יצאתי מהמכונית וראיתי נוף מדהים!
עמק ובו מדשאות רחבות ובהן מפוזרים ביתנים קטנים.
באמצע המדשאות היה אגם ובאמצעו מרפסת לבנה עם פרחים ורדים ואדומים שהייתה אמורה להיות מקום רומנטי. אבל שמישהו יסביר לי בבקשה למה לו להביא את חברה שלו למקום שבו כל האזור יוכל לראות אותם מתנשקים?
לאט לאט המדשאות התחלפו בחול וחוף ים נפרש על כל צידו האחורי של העמק.
ליד הים התפרש לו יער גדול ורחב מצידו השמאלי של העמק, ובצידו הימני עמד בית הספר, מבנה גדול בצבע צהבהב שכל צד שלו עמדו שני מבנים יותר קטנים.
לצידו הימני היו בית בצבע חום ועל קירותיו וגגו צמחו צמחים למיניהם ובית צבוע בפסים אנכיים של צבעי הקשת.
לצידו השמאלי היו בית מלא מראות שעשועים שמעוותות את הצורה שלך ובית שנראה כאילו הוא ספריה ענקית שכן כולו היה מכוסה במדפי ספרים.
וואו, המקום הזה נראה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי!
חיבקתי את קייטלין ודייויד, האחים שלי.
חיבקתי את אבא ונתתי לאמא נשיקה בלחי וחיבוק.
חיכיתי לאלה, בת דודתי, שבדיוק נפרדה מהוריה ולקחנו את המזוודות.
נופפנו למשפחות והלכנו לכיוון הבניין הצהבהב.
בעודנו הולכים ראיתי אותה.
ילדה יפה שמעולם לא פגשתי.
היה לה שיער שחור וחלק שהתפזר על גבה וכתפיה בעודה מפרקת את הפקעת שהייתה על ראשה.
עינייה הכחולות והגדולות הביטו בי לרגע ואז פנו לעבר המזוודה שלקחה מהמכונית של מי שכנראה היו הוריה.
"אדם"
וואו היא מדהימה.
"אדם"
בחיים לא ראיתי מישהי כמוהה.
"אדם"
אני מאוהב.
"אדם!"
"אה? מה?" התעוררתי מההזיה ששקעתי בה לנוכח מראה של הנערה והתרכזתי באלה שקראה לי.
"מה מה? אנחנו נאחר! בוא כבר!" ובלי לחכות לתשובה גררה אותי אחריה לכיוון בית הספר.
תוך כדי הליכה הסתובבתי הרבה לאחור לחפש את הנערה תכולת העיניים אך לא מצאתי אותה עד שהגענו לרחבת הכניסה.
ברחבה הייתה במה קטנה אך גבוהה ועליה עמד איש שמנמן ונמוך. היה לו שיער ג'ינג'י כהה סביב קרחת נוצצת שנראתה כמו אי בים אדמדם.
חיפשתי את הנערה שוב והפעם מצאתי אותה, עומדת לה בין ההמון.
היא הייתה לבד, כלומר, בלי חברים.
התחלתי להתקדם לעברה ולפתע היא הפנתה את מבטה אלי.
ברגע שעינייה בהיטו בי הכל נהיה מסביבה לבן.
זה היה כאילו יש רק שני אנשים בעולם. אני והיא.
היא חייכה אלי בהילוך איטי ואני, אני התאפקתי שלא לרוץ אליה.
ואז, לאט לאט, היא הפנתה את מבטה ממני וכל האנשים חזרו פתאום.
לא הבנתי למה אף אחד לא מגיב למה שקרה פה עכשיו ואז קלטתי שהם לא נעלמו, ושכל הרגע נמשך כשניה, אם לא פחות.
המשכתי להתקדם אליה, נדחף בין התלמידים, לא נעצרתי עד שעמדתי לידה.
-אוקיי אדם, מה אתה עושה עכשיו?- חשבתי -איך אתה מתחיל איתה? כלומר, בלי לעשות לך בושות כרגיל…- חשבתי על משפט פתיחה.
-'תגידי אבא שלך גנן?' לא אדם, אפילו אתה מסוגל ליותר… אממ.. 'הים יפה היום, בא לי לצאת לשייט רומנטי עם בת חמודה, רוצה שזאת תהיה את?' לא, בפעם האחרונה היא אמרה שהיא מעדיפה להפליג בטיטאניק…- המוח שלי התרוקן הבטתי בה וחשבתי… -אולי משהו בקשר לעיניים? הצבע הכחול.. אממ… 'יש לך עיניים מדהימות! רוצה להתחלף? ואם כבר נחליף עיניים, רוצה להחליף מספרים?' לא.. זה לא היה עובד.. יש לנו אותו צבע.. רק ששלה יותר בוהק, נדיר, מושלם! אולי השיער? לא… מה אני יכול לומר חוץ מזה שהוא מזכיר לי מפל של שוקולד מריר כהה כהה כהה? טוב.. אולי אני אחכה קצת… בטח אני אקבל רעיונות מהסביבה.-
רק חשבתי וכבר התחיל המנהל לדבר.
"תלמידים יקרים, ברוכים הבאים לפנמיית בראון, על שם סבי, ניקולס בראון. אני הוא גוסטבו בראון, ואני המנהל שלהם. אני לאחל לכולכם שתהיה לכולכם שנה מ-ד-ל-י-ק-ה! פצצות לגבות! רסיסים לריסים! הא?"
-זה לא קורה לי- חשבתי -גוסטבו, הניסיון הפתטי שלך לצאת מגניב כרגע הציל את חיי האהבה שלי!-