אדם ומפר, התחלה סופנית -פרק 1

שלום אני אדם, או אדמונד, מעדיף אדם.
אני גר במנהטן, ניו יורק, ארצות הברית.
יש לי אמא, אבא, אח ואחות קטנים. תאומים.
נראה רגיל נכון? אז זהו, שלא.
אמא שלי, בת תמותה רגילה.
אבל אבא שלי, ערפד טהור.
אחותי גם ערפדה.
אבל אחי, הוא חצוי, כלומר הוא ערפד אבל התשוקה שלו לדם חמם, נעים, טעים, היא הרבה יותר קטנה. אוך! כמה שאני מקנא בו!
כן, גם אני ערפד. ותאמינו לי שזה לא כזה כיף… אם לא אכלתי את מנת הדם שלי ברגע שאני זקוק לה, בואו נגיד שאם יהיו בסביבה בני תמותה, זה לא יהיה יגמר טוב… עוד דבר שהיקום החליט בי בו, יש לי מצפון גדול מאוד, אפילו יחסית לערפדים ובני אנוש גם יחד… אני לא מסוגל להרוג אדם, או אפילו לנשוך!אני שותה דם חיות, אבל לא חיות שבסכנת הכחדה, אני משתדל לגוון. ואם אני לא יכול לשתות דם חיה אני תמיד מעדיף תרומות דם… אבל אם התפקשש לי ולא הספקתי לשתות את המנה שלי, אני מאבד את השפיות שלי ויכול לנשוך כל דבר, גם בן אנוש… ורק אחרי שאני קולט מה עשיתי המצפון שלי עושה לי יסורים. ואצל ערפדים זה אחרת! אנחנו באמת מרגישים כאב! זה משהו בלתי נסבל! כמו אמו אלפני דקירות של חרבות הישר בנשמה… כלומר, אם אפשר לקרוא למה שיש לי נשמה…
אני נחשב למפלצת.
הייתה תקופה שהיו עושים עלי מעקבים.
אבל אני לא כועס. אני מבין אותם.
הרי אני מפלצת לא? אני יצור! אני סכנה לציבור! אולי בגלל זה שלחו אותי לפנמייה…
אבל לא תמיד הרגשתי ככה!
הרגשתי שאני הכי הכי! הרגשתי הכי יפה, (יש לי עיניים כחולות, שיער שטני וגוף שזוף ושרירי. לא פעם קרה שהציעו לי לדגמן הקוטולג של מעצב כלשהו, סירבתי לכולם), הכי חכם, (מה שהיה נכון… לא קיבלתי אף פעם פחות מ-95), הכי חזק, (התחלתי להתאמן בגיל 6), הכי מהיר, (רצתי מרתון לראשונה בגיל 8), ובקיצור, מושלם.
אבל אז, בת הדוד שלי, אלה, שנולדה בת תמותה, ננשכה בידי אבא שלה! ואז הבנתי שגם אני יכול לסכן ככה מישהו! ואז… אז הבנתי שאני מפלצת… טוב… בכל אופן… כפי שכבר ציינתי, שלחו אותי לפנימייה בגיל 14… כשגילו שאני גם קוסם, (כן… קוסם… יש סיבה שבגללה ערפד לא יכול להיות קוסם? ולא הם כבר לא סודיים…) שלחו אותי לפנמיית בראון… אז ארזתי את חפצי והורי הסיעו אותי לפנמייה.