אבק דרכים

אבק של דרכים ישנות בהן אני הולך כדי לחזור אלייך,דרכים מאובקות אני נאבק בקורי עכביש מחסומים של המוח שאני מתיר ומסיר,הוא טווה אותם כדי להסתיר אותך ממני,לכד אותך עמוק בפנים והשכיח אותך ממני,אז שמחתי וטעמתי מדברים,מנשים ומכל הבא ליד,אבל את חסרה לי כל כך שזה מכאיב לי בחזה,ואני מרגיש דקירות של שחכה ואהבה.

אי אפשר לחבוש ולשכך את הכאבים האלה חוץ מלראות אותך,או שתיקחי אותי חזרה או שתתני לי את התרופה ורק נגמור את זה. אין לי מפה ואין לי חוש כיוון אבל כשאת על הכוונת הרגליים שלי יודעות לאן לפנות בגבעות התלולות והידיים יודעות למשוך הלאה במצוקים המתפוררים,הכול כדי לפתור את זה לפני שזה יהרוג אותי.

והריח המוכר שלך עולה,ההרגשה מתחזקת אני מרגיש אותך בעצמות העייפות שלי ומחיש את הקצב כמעט דוהר בכיוון שלך,ויש עוד מה לעבור ואני כאילו רוצה להרשים עצמי משחק אותה גיבור,קשה ואני ממשיך. אני בלאגן אחד גדול כמו ערימה של בגדים בחדר,אני לא הגדרה של נורמלי אני לוקח ועושה מה שבא לי,אני בחיפושים, בתהליכים של התבגרות וזה מרגיש לי כמו תחרות. אני חייב לזכות בה כדי להתאים לעולם הזה,שמתחיל להתחבב עליי,שאני מתחיל להרגיש שאני שייך אליו,ואת שאת חלק כל כך גדול בעולם שלי, אני חייב אותך בו, נוכחת וקרובה אוהבת ואהובה, אני רוצה אותך כמו שלא רציתי פעם, בעצמה גדולה יותר ממה שאת חושבת,אבל אין לי את המילים שיתאימו לך, כבר לא.

לוקח מה שאני רוצה, ואותך אני רוצה יותר מהכול ומפספס אותך. הכול נופל חוץ ממך שרק עולה למעלה ומתרחקת ממני,כמה עצוב לי שזה הכול בגללי ואני כועס על עצמי אפילו יותר ממה שאת יכולה לדמיין,אני אולי נראה חזק אבל מראה יכול גם להטעות,אני שחקן יוצא מהכלל כשאני רוצה ואי אפשר לנחש את האמת גם אם העיניים שלי צורחות את זה חזק לא ישמעו אותן. כמו מקריא שורות מדף אני יודע בדיוק מה להגיד,איך לכבוש איך להשאיר. אבל כשזה הולך,ולא משנה מה זה,אני נכבה ולא מצליח להדליק את עצמי מחדש,וזה מתרחק אני משתנק ולא קורא לזה, לך, ללא משנה מה.

ואת כל זה,ועם כל זה אני צועד אלייך בדרכים ישנות,כאלה שפעם לא עצרתי בצידן רק רצתי אלייך ועכשיו זוכה להביט בנוף שמסביב. את לא רוצה בלאגן,וזה מה שאני. אבל אולי תעזרי לי להסתדר,לסדר ולזכות לפחות בשקט מדקירות בחזה.
אם לא תרצי בכך,לא אבקש את לבך ולא את אהבתך,רק את עזרתך. ששווה אלפי מונים מכל עזרה אחרת,כי היא אמתית והיא פוגעת בדיוק איפה שצריך,כי את מבינה אותי יותר ממה שאת חושבת ויותר ממה שאני יכול להגיד לך.

כי אני לא יכול מולך,את יכולה לגלות אותי גם מבין אלפי אנשים ברחוב הכי סואן,מחופש ומסווה ואת מצביעה עליי אני קצת נרגש ובעיקר נבוך,מוריד את הכובע ומשתעשע ברעיון של להתקרב אלייך ואולי תרצי שוב לראות אותי האמתי. זה מרגיש כמו ימים שחוזרים על עצמם,ימים כאלה כעוסים ומרירים,ימים של שיגרה לא רצויה,ואז זה משתנה ואני מתרצה,האבק מצטבר בדרך מאחוריי,ואני כבר לא נלחם בו, לא כמו פעם.

עדיין רוצה אותך אבל לומד ללכת בכוחות עצמי, מהכול. לומד שזה לא תמיד איך שאני רוצה וקיימים גבולות למה שהידיים האלה יכולות לעשות, פוטנציאל עצום, בלום סתום. אבל זה בסדר זה נוח לדעת שאפשר לטעות ואפשר ללמוד מזה,להיות טוב יותר בזכות זה,אז כנראה שמה שאני צריך זה להגיד תודה ולהסתובב לאחור,ללכת,ואם לא תמשכי את תשומת לבי אלייך,לא אציץ לאחור,כי זה כבר לשיקולך,אם את עדיין רוצה או שאת רוצה שאלך.